הגיליון החדש של כתב העת "הליקון" נושא את השם "שירה והעיר הגדולה". מי היא העיר הגדולה? נכון שאפשר למצוא בגיליון כמה שירים שעוסקים בערים גדולות באמת, כמו ניו יורק (זו מ"סקס והעיר"), איסטנבול או ברלין, ולצידם גם שני שירים יפים על ירושלים, העיר הגדולה בארץ, ובכל זאת רובו המכריע של הגיליון מוקדש, איך לא, לתל אביב.
זה לא מפתיע. "הליקון" הוא כתב עת תל אביבי, השירה הישראלית היא תל אביבית ברובה, ואין ספק שיש קשר בין הגיליון לבין חגיגות המאה לעיר. וכאן, בפער בין ההבטחה הגלומה בביטוי "העיר הגדולה" לתל אביב, נפתח המסע אל תוך הגיליון.
האם תל אביב היא עיר גדולה? היא גדולה כשמתבוננים בה מבחוץ, לא מלונדון או פריז אלא מפתח תקווה, אשקלון או כרמיאל. היא גדולה כשמנסים לפרוץ לתוכה מהפרובינציה הישראלית, משתוקקים עד כלות לגור בה, ונאלצים לוותר בגלל שכר הדירה הגבוה. היא גדולה משום שהיא מרכז העצבים התרבותי והכלכלי של מדינה צפופה ולחוצה – מדינה שהיא מין מובלעת צבאית מבוצרת, מוקפת גדרות ורוויה בתסכולים – ומשום שהיא שואבת לתוכה לא מעט מהאקשן היותר-סימפטי שהמדינה הזאת מסוגלת לייצר.
מצד שני תל אביב היא עיר די צנועה, בסך הכל, ורוב התל-אביבים יודעים שתדמיתה כעיר גדולה היא פנטזיה או חצי-פנטזיה: לא מעט סצנות מכל הסוגים רוחשות בתוכה, אבל אף אחת מהן לא גדולה או זוהרת, ולכן כולן מצליחות להסתתר בין קפליה של עיר חוף נעימה ושמחה בחלקה, לא עצבנית וגם לא מתיימרת במיוחד.
הכפל הזה, שסוד יופיה הלא-לגמרי-מפוענח של העיר נעוץ בו, הוא מפתח לא רע לקריאת "שירה והעיר הגדולה". היצירות היותר מעניינות בגיליון עוסקות בו במישרין או במשתמע, או לפחות מאירות אותו מרחוק – באמצעות ההשוואה הבלתי נמנעת בין תל אביב לבין ערים אחרות, גדולות או אכזריות ממנה. לניסיונו של אמיר אור, עורך הליקון, לבסס את יומרת העיר הגדולה באמצעות קלישאות כ"כתיבה כמעט אכזרית", "ניכור והישרדות" או "ג'ונגל אורבני" אין הד של ממש בשירי הגיליון.
שתי נקודות-מבט בולטות בגיליון במיוחד. הראשונה היא זו של המהגר לתל אביב. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, בשלוש רשימות שעניינן הוא זיכרון: רשימה של קובי אוז שמתארת את הדרך שעשה בחייו, משדרות אל מרומי דיזנגוף-סנטר והזמר הישראלי, באמצעות התרפקות ביקורתית-כביכול על סדרת הטלוויזיה ללימוד אנגלית משנות השבעים"Here we are in the center of town" ; רשימה הפוכה בכיוונה שבה מתאר המשורר משה אוחיון את נסיונו הכושל להשתלב בהוויה התל אביבית ואת שובו לדימונה, עיירת מולדתו, כמין מנצח מובס; ורשימה של נאוה סמל על תל אביב של ילדותה – עיר של שורדים, פליטים ומהגרים, של שפות רבות ומבטאים רבים, ולכן גם של חלומות על מקומות רחוקים, אולי יפים יותר.
אוז וסמל מובילים לנקודת המבט הבולטת השניה – נקודת המבט הנוסטלגית. אני לא בטוח שאת השיר היפה של אשר רייך המצורף לרשימה אפשר לתייג כ"נוסטלגי", אבל ברור שהוא לא היה נכתב בלי מודעות להזדקנותה היחסית של העיר, לגשרים בשיניה, לשערה המלבין, לתחושת המחנק בריאותיה ולעגיל המכביד על אפה. את נקודת המבט הנוסטלגית מחזק שיר נעורים מפתיע בעוצמתו של רחל חלפי (שאינו בדיוק שיר אלא טקסט פרוע שאמור היה ללוות אלבום תל אביבי גנוז של הצלם פטר מרום, שצילומי הטבע הארצישראלי שלו היו פופולריים מאוד בשנות השישים). העיר של חלפי היא גדולה וחזקה באמת, ונעים לחשוב על כך שהשיר נכתב לפני עשרות שנים – באותו עידן שאוז, סמל או רייך, ועימם רבים אחרים, מתרפקים על צניעותו האבודה. אולי אפשר ללמוד מזה שגדולתה של תל אביב תלויה בצניעותה, ולהפך.
הליקון 84, שירה והעיר הגדולה, עורך: אמיר אור