יעל סטטמן, בעניין הבערה

פורסם בתאריך 9 באפריל 2021 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

באחד השירים היפים ביותר ב"בעניין הבערה", ספר הביכורים של יעל סטטמן, מבקשת המשוררת ממי שהיא מכנה "אלוהי המילים" לסייע לה לכתוב "בלב שלם", כלומר לכתוב היטב, כמו שצריך, כך שהמילים יתאימו זו לזו ולכוונותיה הטובות ולרצונם של כל הנוגעים בדבר, לא רק לרצונה שלה אלא גם לרצון משפחתה ואלוהיה, זה שנענה או לא נענה לתפילותיה ובדרך זו חורץ את גורלה: גוזר אם תהיה בת טובה, אם טובה, רעיה טובה, משוררת טובה. כדאי לשאול אם התפילה נענית והשירים אכן נכתבים בלב שלם, כי סביב השאלה הזאת, ובעיקר סביב הקושי לענות עליה, מתגלה כוחם המיוחד, שמבוסס על נכונתה של סטטמן לכתוב מתוך קונפליקט שאין לו פיתרון: מתוך תשוקה גדולה וסוחפת, ובמובן זה בלב שלם, אבל גם מתוך ספק ופחד וגינוי עצמי ותחושה עמוקה של אשמה וחטא, ובמובן זה בלב חצוי. אפילו תפילתה לכתוב בלב שלם כתובה בלב חצוי: בלהט גדול אבל עם יותר מצל של אירוניה עצמית. ורק בזכות הלב החצוי הזה היא משכנעת.

אי אפשר שלא להיזכר בנתן זך, לא רק באירוניה שלו אלא בתביעתו לכתוב את מה שהוא כינה "השיר הנכון": "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר./ עד אז דיבר הרגש, השיר האחר./ עכשיו הגיע הזמן לשיר הנכון לדבר." ברור שהתביעה הזאת, לכתוב נכון, ממש כמו הכמיהה לכתוב בלב שלם, היא חסרת סיכוי. ברור ש"הרגש", כלומר "השיר האחר", יהיה תמיד חזק יותר, וחכם יותר, מ"השיר הנכון". ברור גם שהשיר, על מנת שייכתב, חייב להיות דווקא השיר האחר, השגוי. וברור ששירה, לפחות מהסוג של זך וסטטמן, נכתבת מתוך הקונפליקט הזה בדיוק: מתוך רצון לכתוב בלב שלם על לב חצוי.

לב חצוי הוא לב שאינו מאמין לעצמו, שמטיל ספק בכמיהותיו, שרואה באהבתו חטא. דוגמה מצויינת ללב כזה ולקושי הגדול לכתוב עליו אפשר למצוא בשיר שהעניק לספרה של סטטמן את שמו. וכך כתוב שם: "בנוגע לאהבה, בואו נעשה לעצמנו/ טובה ונשתוק/ קצת, ונרעיש/ בעניין העצב הארוך,/ בעניין הבערה העצמית החורכת,/ שאין דבר בינם ובין אהבה." באמת? אין דבר בינם ובין אהבה? והרי העצב הארוך, כלומר הדיכאון, והבערה הפנימית החורכת, כלומר החרדה, אינם אלא מצבי צבירה של אהבה – אהבה בצורתה הפגועה, החצויה, הנכזבת – ולכן הטענה ש"אין דבר בינם לבין אהבה" היא כמעט שקר: רק כמעט כי מדובר בשקר חשוף, מכוון, "אירוני", שתפקידו להדגיש את הקונפליקט שמלווה את רוב שיריה של סטטמן: הקונפליקט בין אהבה ראויה – בעיקר אהבה משפחתית – לאהבה בלתי ראויה, אסורה או מסוכנת, כזאת שמקלקלת את השורה, שראוי לשתוק בעניינה ולהכחיש את קיומה, אבל השיר הלא הנכון, זה שמתעקש להיכתב ולהרעיש, חושף דווקא אותה.

ההתעקשות של סטטמן לשמור על מימד אירוני וחצוי בשיריה, ולא להכריע לטובת האהבה הנכונה, הוא שמעניק להם את יופים וחוכמתם. על פני השטח יש בהם לפעמים משהו שדומה להתפנקות או התחטאות – זה גורלה של מי שנגררת שוב ושוב להטיל ספק בעצמה – אבל מתחת לפני השטח הם תמיד מדויקים ואפילו אכזריים. וברבים מהם יש עוד משהו, שניכר היטב גם בשיר המצורף – הומור. יפים במיוחד הם שני שירי אהבה שמופנים לאישה מסתורית ששמה סם: ספק דמות טיפולית, אולי פסיכולוגית – סטטמן עצמה היא פסיכולוגית קלינית – ספק חברה קרובה, נחשקת ונערצת. ומצמד השירים האלה אפשר ללמוד שלא תמיד סטטמן כותבת בלב חצוי: יש אהבות שהיא מצליחה לחשוף את מעמקיהן גם בלי להטיל בהן ספק.

יעל סטטמן, בעניין הבערה, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 9 באפריל, 2021 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים