כשהתחלתי לקרוא את "מעבר לאופק השכמות"‚ ספרה השני של המשוררת והעורכת הדס גלעד, חשתי בעיקר פליאה. משהו במפתח הרגשי של השירים הפתיע אותי. לקח לי זמן להבין שמדובר בשירים מאושרים, וליתר דיוק: בשירים שאינם מתביישים לשקף ולחגוג חוויה מתמשכת של אושר משפחתי ואימהי, אושר שכולו אהבה. גלעד היא לא המשוררת הראשונה שכותבת שירי אושר הוריים. להפך, זאת מגמה רווחת שירה הישראלית של ראשית האלף השלישי. אלא שהמגמה הזאת בולטת למרבה הפלא הרבה יותר אצל גברים (כמו רפי וייכרט, ליאור שטרנברג, אלי אליהו, יקיר בן משה, אם להזכיר רק כמה) שהאבהות סידרה להם בבת אחת את הראש וארגנה מחדש את תמונת עולמם והפואטיקה שלהם – הפכה אותם ממשוררים רדופי ספקות קיומיים למשוררים מחוייבים, כוהנים של ערכים משפחתיים. ברור שאצל אימהות האושר לא פחות עמוק, ועם זאת העיבוד הפואטי שלו נוטה להיות לא רק הרבה יותר מאוזן אלא גם הרבה יותר מיוסר, ואפשר להבין למה. האימהוּת כרוכה בהרבה יותר כאבים, ויש בה משהו גורלי מדי, לולאתי מדי, כמעט חונק: בניגוד לאבות שמתמסרים לגילוי עצמי שיש בו משהו טווסי, האימהוֹת, גם כשהן שמחות מאוד, פשוט כורעות תחת העומס, ולמען האמת הן גם לא תמיד כל כך שמחות.
וזה מה שהדהים אותי אצל גלעד – הביטחון העצמי הפנטסטי, שלא לומר הנינוחות והגאווה, שבהם היא פורשת במילים צלולות, מהפנטות ברהיטותן, את האושר האימהי שלה. ברגעים הראשונים כמעט התחשק לי למחות, להגיד משהו כמו: היי, הדס, לא כולן זוכות להיות אימהות, בטח שלא אימהות שמחות כל כך. אלא שאז תפסתי את עצמי: למה לא, בעצם? כי ברור שגלעד משמשת בשירים האלה פה ללא מעט נשים שזו בדיוק חווית האימהות שלהן – אושר סמיך ואינטנסיבי, שאף על פי שיש בו (וגלעד לא מתכחשת לכך, כמובן) מידה לא מועטה של ויתור, התייגעות וכאב, זה בדיוק מה שהוא – אושר. נכון שאנחנו נוטים להאמין ששירה היא עמוקה יותר ככל שהיא כואבת יותר, אלא שמאז ומתמיד היה לשירה גם צד מואר. בתהילים יש לא רק תחנונים מוכי סבל אלא גם שירי הודיה והלל, ואפילו הנביאים כתבו לצד נבואות חורבן גם נבואות נחמה. וכנראה שזה בדיוק מה שגלעד יודעת לעשות הכי טוב: לכתוב גרסאות בנות זמננו של שירי הודיה ונחמה. ומה שמעניק לשירי האושר האימהי שלה תוקף ועומק היא רגישותה למיקומו של האושר בזמן: לא בעבר או בעתיד אלא ממש ברגע זה, באמצע החיים, בעצם הימים האלה: "החיים גואים בנו עכשיו, גואים ורודים," היא כותבת, והחיים הם כמובן הילדים והטיפול בהם והקשב אליהם אבל לא רק: הם גם כל השאר, כל מה ש"מעבר לאופק השכמות".
ויש משהו נוסף שמעניק לשיריה של גלעד תוקף ועומק: נחישותה להתוות גם באימהות, על חוסר הגבולות שלה, גבולות פנימיים. למשל בשיר "חלקיקים", שעוסק בבחירה להפיל, שמתרחשת גם היא, כמו הלידות והעמל האימהי, בעיצומו של ההווה. או בשיר "זהב סגור", שבו בלב הבועה המשפחתית מתהווה מחדש בועה קטנה יותר אך לא פחות אוהבת – הבועה הזוגית, המינית, שמחזירה את ההורים לעצמם. ולא פחות משמעותי בהקשר זה השיר "מחלקת יילודים", שבו האושר האימהי לא נעלם אבל מפנה בתוכו מקום לקשת הרבה יותר רחבה של גורלות נשיים, שלצד אהבה ואימהות יש בה גם פחד וזעם, אלימות ואלימות נגדית. "חיה נוהמת בתוכי," היא מספרת. "העולם רועד/ במחלקת ילודים."
הדס גלעד, מעל אופק השכמות, לוקוס