הופעתו של מבחר מקיף משירתה של משוררת משמעותית כאפרת מישורי היא הזדמנות מצויינת לעשות שני דברים: לנסות לאפיין את שירת מישורי בכללה, על הדקדוק הפנימי שמייחד אותה, ולבדוק אם המבחר מצליח לשקף את הדקדוק הזה או להפך, מעוות אותו. ואני מתחיל במשימה הראשונה.
יש משהו כמעט מתמטי, ליתר דיוק גיאומטרי, בשירת מישורי. היא תמיד מחפשת את נוסחת היסוד או צורת היסוד המילולית שתשקף בדייקנות מירבית את התשתית הפנימית ביותר של חייה, תשוקותיה, כאביה. ברור שיש כאן קושי, כי כאשר מחפשים את הגרעין הפנימי הכל מאיים להפוך לקליפה, וכאשר חותרים אל יסודות החיים אין ברירה אלא להיתקל בקרקעית, כלומר במוות. אלא שגם את זה מישורי לוקחת בחשבון בנוסחאות הפואטיות המבריקות שלה – את העובדה שליבת הקיום, לפחות כאשר מנסים ללכוד אותה במילים, היא אובדן, שתיקה, אין. למשל: "אני קופצת אל חיי/ כמו מתאבד לנהר". או "אם אינך/ אמי/ מה את כן?// אם אינך/ עמי/ איפה את?" או: "הכאב/אינו מסוגל להיכנס/ בדלת// הנפתחת עבורו בשפה."
צריך לומר שהיסוד הבולט ביותר בנוסחאות של מישורי היא נטייתן אל החצוי או החתוך. הן דומות קצת ליין-יאנג, אבל בניגוד ליין-יאנג המוכר, אצל מישורי שני הצדדים (היש והאין, הגוף והמילה, צמד הנאהבים, זוג הנאהבות, האם והבת) חבוקים זה בזה בלי להשלים זה את זה. להפך: היחס ביניהם הוא יחס של שלילה או הכחשה. הם לא בדיוק חבוקים: הם תקועים זה בזה כמו שתי חתיכות פאזל לא מתאימות, ולכן יש בזוגיות שלהם משהו זוגי באמת, כפול באמת: אין שלמות או הרמוניה, יש שבר. "הידעת, אמי, ליבי אינו מרגיש", אומרת הבת. "הידעת, בתי, ליבך אינו נגיש", עונה לה האם. ויתכן שאם היינו רוצים לייצג את היין-יאנג הקרוע של מישורי באמצעות דימוי או אימאז' היינו צריכים לצייר אם מיניקה בת נטולת פה או בת מתרפקת על אם נטולת חיק.
אלא שמעבר לצמדים שכבר הזכרתי, כמו האם והבת או הגוף והמילה, יש בשירת מישורי צמד משמעותי נוסף, וכוונתי לכפל הבסיסי המאפיין את השפה הכתובה – כפילות ההגה והאות, הצליל והכתב. כי שיר, ככלות הכל, הוא טקסט כתוב, כלומר מודפס, שקופץ אל העין בדרכו אל האוזן והלב. יש לו צורה על הדף: גופן מסויים, טיפוגרפיה ספציפית, אסתטיקה שמיוחדת לו. ואחת המעלות החשובות ביותר של מישורי כמשוררת היא רגישותה הפטטסטית לצורה הזאת, שמתבטאת בכך שהיא לא רק כותבת שירים מחוננת אלא גם יוצרת מחוננת של ספרי שירה. השוו, למשל, את אסתטיקת מכונת הכתיבה הפראית והמרצדת של ספרה השני, "ממרחקי אפרת", לאסתטיקה המינימליסטית והמעודנת של ספרה השביעי,Thinkerbell" " – כמה הן שונות, וכמה ההבדל ביניהן משמעותי לקריאת השירים, לא רק לאופן שבו הם נראים אלא גם לאופן שבו הם מתנגנים. ודווקא משום ששיריה של מישורי נוטים להיות עצובים ואפלים כל-כך – להתענגות הצורנית הזאת, הכרוכה בתנודה בין מראה וצליל, יש חשיבות עצומה.
וכאן בדיוק נבחן המבחר המקיף החדש משירת מישורי – האם הוא מצליח לשקף את הכפילויות האלה, בין עין לאוזן ובין כאב להתענגות, או מטשטש אותן? וחשוב להבהיר שמדובר בדילמה אמיתית: האם לנסות להדהד (לא לשמר, כמובן, ובכל זאת לסמן בעדינות) את הייחוד הטיפוגרפי והאסתטי של כל אחד מספרי השירה המקוריים, או לטשטש את ההבדלים ביניהם לטובת עיצוב שיעניק למבחר מראה חלק ואחיד? וזאת לא רק שאלה עיצובית אלא גם שאלה של עריכה, הנוגעת לבחירת השירים: האם להדגיש את האופי הטראגי, הקרוע והקטוע של שירת מישורי, או להתמסר לרצון להעניק למבחר אופי נעים ומראה מכובד ככל האפשר? מישורי ועורכת הספר העדיפו בבירור את האפשרות השניה, והתוצאה אמנם לא רעה כשלעצמה – מישורי משוררת נפלאה – אבל כמבחר היא מאכזבת: הסך-הכל קטן מסכום חלקיו.
אפרת מישורי, ואיש לא חיבק את הים, מבחר שירים 1994-2018, עורכת: נועה שקרג'י, מקום לשירה/עמדה