שירי "השמש שרה למלכיור", ספר הביכורים של המוזיקאי והמשורר הצעיר (יליד 1995) עמנואל יצחק לוי, הזכירו לי שורה מפורסמת של חזי לסקלי – "והעברית, העברית/ היא חור/ בתוך העברית". לסקלי ולוי משוררים שונים מאוד, עם נסיון חיים שונה בתכלית, אבל אצל שניהם ניכר עיקרון פואטי דומה: הבלעת תחושות חריפות של פחד וריקנות במעטה של הומור לשוני וירטואוזי, תיאטרלי, משחקי, אפילו שמח. אצל לסקלי החור בתוך העברית ייצג את כל מה שהעברית הישראלית שלתוכה גדל נטתה להכחיש – זכרונות הדור השני שלו, הלהט"ביות, אימת האיידס. אצל לוי מדובר בחור שונה במקצת: בתוך העברית שלו (ולא רק שלו, כמובן) יש חור בדמות עברית עתיקה יותר – העברית כלשון קודש דתית, פולחנית, אלוהית. ואולי באמת אפשר לדמות את אלוהים עצמו למין חור כזה, או בעצם תהום, שמשוררים עבריים נוטים לפול לתוכה מסיבות שאפשר להבין – בגלל אהבה עמוקה לשפתם, תולדותיה וסודותיה, ומשום שהם מודעים עד כאב להזדקקותם לעוגן יציב של משמעות בעולם מבלבל מדי.
אצל לוי, כמו אצל גברים מכל הדורות, צעירים ולא צעירים, הבלבול קשור בעיקר לרגשות שמעוררות בו נשים, או לפחות אישה אחת, שאהבת המשורר אליה הסתבכה, והותירה אחריה שובל ארוך של תודעת אשמה, בגידה ובושה. ובדיוק שם, בסבך הרגשי הזה, התגלה לו אלוהים: "מנין שיש אלוהים אם לא/מגודל האשמה, אם לא/ מגודל החרטה?" הוא שואל בשיר המשמעותי ביותר בקובץ, "טאג' מאהל", ובמקום אחר באותה פואמה הוא כותב (תוך שימוש במילה המשנאית "ביאה", שפירושה "זיון" או "חדירה"): "שלושה מידבקים בביאה/ (ומארבעה לא תיוושע)/ איידס, ילד/ נפש ובושה./ ולכולם אין רפואה." מהציטטות האלה אפשר ללמוד שלא רק לאלוהים לוי נזקק בשירתו אלא גם לעברית המקודשת ההיא – נזקק לגילוי הלב האופייני שלה, להעדר הבושה שלה, ואולי גם לגבריותה המובהקת. והרי זה היה מאז ומתמיד אחד התפקידים החשובים ביותר של האל היהודי – לפרוש חופה רוחנית על גברים על מנת לגונן עליהם מפני מבוכת החולשה ואימת האלימות שמטילות עליהם סוגיות של מין ומגדר.
המתח בין אלוהים לנשים ניכר לכל אורך הספר ומגיע לאחד משיאיו הפואטיים בשיר המרשים "לשם ייחוד", שנשען על תפילה קבלית מפורסמת הנפתחת במלים שתרגומן לעברית הוא: "לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו". המילה התיאולוגית ייחוד חושפת כאן את כפל המשמעות הפרדוקסלי שלה – מצד אחד ייחוד האל, שהוא אחד ואין בלתו, ומצד שני ייחוד במשמעות ההפוכה, ייחוד כהתייחדות של שניים, כלומר כזיווג של היסודות השונים באלוהות – הזכרי והנקבי, ה' ואשרתו, הדוד והרעיה, הקב"ה ושכינתו. למשחק התיאולוגי-מגדרי הזה שבין אלוהים אחד לזוג אוהבים מוסיף לוי בלא מעט שירים דרגה שלישית, את משולש הבגידה או המשולש האדיפלי, ויוצר מתמטיקה שלמה שמותחת קשת בין כאביו הממשיים, אלה שקשורים לבני אדם, לבין הישועה המפונטזת למחצה שמציעים לו האל והשירה העברית.
ואי אפשר להתעלם מסדרת נוספת של שירים רבי יופי שאפשר למצוא בספרו של לוי, שירים שאינם נזקקים לשפה דתית אלא לשפה שאפשר לכנות "פלנטרית" – וליתר דיוק: שירים שמזנקים אל מה שמסתתר מעברו השני של כדור הארץ, בעיקר איים זעירים באוקינוס השקט, והופכים אותם למשלים משועשעים אך עצובים על בדידות, מרחק ופרידה. אלא ששתי השפות השאפתניות האלה, הפלנטרית והאלוהית, אינן באמת זרות זו לזו, ובכמה שירים בספר הן אף מתאחדות, כמו בשיר המצורף, שבו האל קורע את המשורר לחתיכות והופך אותו לקבוצת איים ענקית – לארכיפלג המלאי.
עמנואל יצחק לוי, השמש שרה למלכיור, הבה לאור