זה קורה למשוררים הכי טובים, שבנסיבות מסוימות משהו פתאום מזייף אצלם, אולי יוצא מאיזון. ובשירה האיזונים האלה קשורים ברובם לשיווי המשקל בין מילים למשמעויות, שפה למציאות. כשהשפה נדחקת הצידה, השיר נוטה להיות דידקטי, צדקני, נטול השראה. כשהשפה תופסת נפח גדול מדי, השיר נעשה מקושט או נמלץ, הופך למופע ראווה, מאבד את תוקפו. וזה במידה רבה מה שקרה לרבים משירי "קפל", ספרה החדש של אגי משעול.
משעול תמיד אהבה וידעה לשחק במילים, למתוח את ההברות שלהן, רצוי במבטא כמו-הונגרי, ולפסל מחדש את משמעותן מתוך צליליהן. שתי דוגמאות חביבות עלי במיוחד הן "אדוני הו הה אלוהים" ו"ממעמקים קראתיך יא/ טיפש אחד", שתיהן מספרה "סידור עבודה". תמיד היה מימד מובהק של יצירתיות לשונית בעברית שלה, אבל ליצירתיות הזאת היתה מטרה – לעבד את הקונפליקט שמזין את שירתה: הקונפליקט בין תשוקה ותסכול, עונג ושיעמום, כמיהה ועזובה. המילים שלה תמיד כמו כמהו למקום אחר – אל גבר נחשק, למשל – אך נאלצו להתפתל בתוך עצמן. בדיוק כמו הנפש, הרוח, הגוף: כמהים החוצה אבל נתקעים בפנים.
בשירי "קפל" המילים של משעול ממשיכות למשוך תשומת לב לעצמן, אבל ההרגשה היא שהן עובדות על פול גז בניוטרל. למשל: "זחלתי עד לקצה השני/ של המילה,/ וזחלתי לכל אורך העומק שלה/ עד שנרדמתי בשקט/ על הנו"ן הסופית", שיר קצת מתוק מדי שנשמע כמו מחווה דהויה לחזי לסקלי. או במקום אחר: "לא יציב ובוטח כקמץ,/ גם לא רצפה שטוחה כפתח,/ כי אם הגה שנתקף פתאום חולשה/ קצרצר כמו תו עם דגלון בחמשה/ ושתי דמעות נוטפות מימין." לא שאין יופי מסויים בציור הזה, אבל זהו יופי עשוי מדי, מאולץ, מצועצע, שיש בו יותר מראית עין ממשמעות. והדבר חוזר על עצמו בשירים לא מעטים ב"קפל" – פני השטח נראים כמו שיר של משעול, אבל כשנוגעים בהם המילים מתפוררות: אין להן עומק.
אפשר לשאול מה קרה למשעול דווקא בשירי "קפל", ורמז לתשובה אפשר למצוא באחד השירים הבולטים בקובץ, השיר "כתר נר" שפותח את השער האחרון. משעול מספרת בו על חדר אפלולי שבו שהתה הרבה בילדותה – אפלולית שהיא ספק ממשית ספק מטאפורית, שכן היא אמורה לשקף את הוויתה הדו-לשונית כבת להורים שהיגרו מארצו של דרקולה. אלא שהשיר מסתיים במילים מפתיעות: "ולא יכולתי אז לדעת/ ששם בחדר האפלולי/ ברחוב רמז/ נמשחתי לשירה."
נמשחתי לשירה? כן, ברור ששירה היתה ועודנה סוג של כהונה, נבואה או מלוכה, שהיא עבודת קודש, אם כי אפילו אצל ירמיהו יש יותר מודעות לקושי הכרוך במשיחה הזאת. מילים כמו "נמשחתי לשירה" הן לגיטימיות לחלוטין, אבל אי אפשר לכתוב אותן כמו שמשעול עושה את זה, ברצינות גמורה, בלי להדהד את הטירוף שמקנן בהן, ומה שהכי מפתיע – בלי שום רמז להומור. משונה שבסביבתה של המשוררת או בהוצאת הקיבוץ המאוחד אף אחד לא הזהיר אותה מפני צמד המילים הזה.
וזה המקור לקושי שמכשיל רבים משירי "קפל". משעול תמיד ידעה להלך בזהירות ובחוכמה בין חייה הממשיים, החושניים, המעשיים, לבין הדימוי הפנימי או הציבורי שלה כמשוררת, וכתבה על המתח הזה שירים נפלאים, בעיקר בזכות נטייתה להעדיף באופן שיטתי את המציאות על הדימוי. ב"קפל" משהו השתנה. הדימוי – כלומר המילים עצמן, השפה, דמות המשוררת – נעשו חשובים מדי: מושא להתרפקות, כמעט לאהבה עצמית. לא שאין שירים יפים בספר, אבל הם היוצאים מן הכלל, אלה שבהם המציאות חושפת פתאום מלתעות, כמו בשיר המצורף.
אגי משעול, קפל, הקיבוץ המאוחד