על "אררט", ספר שיריה הקודם של נורית זרחי שראה אור ב2015, כתבתי שהוא "ספר השירים היפה ביותר שזרחי כתבה אי פעם" והוספתי שהוא "ספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף". כעת מתברר שמילים נלהבות לא פחות ראוי לכתוב גם על "ואת?", ספרה החדש. הוא אפילו יפה יותר מקודמו. יפה מכל קודמיו. יפה עד כדי כך שנדמה שגם קוראים שנוטים להסתייג מאופיה המשובלל של שירת זרחי עשויים להתאהב בו, כי בשירים המכונסים בו, למרות מורכבותם המסחררת – מבחינה זו זרחי לא השתנתה – יש איכות חדשה, הרבה יותר חשופה מהמקובל אצלה, ולכן גם הרבה יותר סוחפת. ומה שהופך את שירי הספר לחשופים כל כך הוא נוכחותו הגלויה של המוות. ההיעדר תמיד כיכב בשירתה של זרחי – האהבה שנגזר גורלה להיעלם, למשל – אלא שבספר החדש זו המשוררת עצמה שמתמודדת עם האפשרות שתיעלם, אם כי לא ברור לה מה בדיוק עתיד להיעלם: היא או העולם? זכרונותיה או חלומותיה? המילים או הדברים? ומי יישאר כדי לזכור ולכתוב את מה שלא יהיה עוד?
ולכן, בניגוד לספרה הקודם, לא ברור אם ניתן לומר על הספר החדש שהוא "מנוחם" או "מכושף". להפך: ההרגשה היא שהשירים ב"ואת?" יפים במיוחד דווקא בזכות האפלה השורה עליהם, הריאליזם הקודר שלהם, הזעזוע שהוביל לכתיבתם. ועם זאת נדמה שבמעמקי השירים יש משהו שדומה בקשת נחמה, סליחה או מנוחה, גם אם הבקשה הזאת נשמעת לפעמים אירונית ואכזרית עד כאב: "ואף כי השמש עומד/ בקץ ההיסטוריה והשפה חוללה מזמן/ אבקש מכולכם, חברי המין האנושי/ סליחה."
את הספר פותח שיר קצרצר, פשטני במתכוון, ששמו "אושר": "הילדים שלנו מאושרים?/ אני שואלת את בתי./ היא מעיפה בי מבט ואומרת:/ ואת?" נדמה שיש לשיר הזה שני תפקידים: להבהיר שגם לאושר יש מקום, אם לא בשירת זרחי אז בחייה, עם בנותיה ונכדיה; ובה בעת להדגיש את העובדה שה"את" שבשם הספר מכוון לזרחי עצמה, שהוא בעצם מין "אני" שמתעד את נסיונותיה של המשוררת לפנות אל עצמה בגוף שני יחיד – כמו שפונים לאדם אהוב, מתוך מרחק וקרבה כאחד. זרחי תמיד היתה עסוקה באפשרות למצוא מנוחה באהבה, ב"את" או "אתה" שנמצאים מחוצה לה, ולכן היא מעולם לא הפסיקה לקונן על חדלונה של האהבה ועל האכזבות שהנחילה לה. אלא שבספר החדש, דווקא משום שהמוות מתגלה בו כמה שמאיים למחוק הכל, עולה כמו מאליה האפשרות לחפש ולמצוא "את" או "אתה" כאלה לא מחוץ למשוררת אלא בתוכה. וכמו בשיריו המאוחרים של ביאליק, ששנים משירי הספר מוקדשים לו, נרקמת המחשבה שאדם יכול, לפני שייעלם, למצוא מנוחה ואהבה בינו לבין עצמו, או בינו לבין אלוהיו, במין התלקחות מאוחרת של חייו.
נוכחותו הבולטת של ביאליק בספר היא חלק מתופעה רחבה יותר. יש בספר לא מעט שירים שבהם זרחי מוצאת את עצמה – את ה"את" או ה"אתה" הפנימיים שהיא תרה אחריהם – במשורררות או משוררים אחרים, ובאופן שבו פניה משתקפים בדמותם או ביצירתם. כדאי להזכיר לפחות שני שירים כאלה, מהיפים ביותר שכתבה: את "הגבירה מהרי ירושלים", שאלמלא שובצו בו אלוזיות רבות כל כך ללאה גולדברג אפשר היה לראות בו דיוקן עצמי של זרחי עצמה, ואת "נדייז'דה", שיר הפונה למשורר אוסיפ מנדלשטאם וכתוב כביכול מפיה של רעייתו, הסופרת נדייז'דה מנדלשטאם, שהיה לה תפקיד מרכזי בהצלת שיריו מאבדון ומשכחה. הצד המופלא בשיר מתגלה בעובדה שזרחי מזדהה עם צמד גיבורי השיר, הן עם הסופרת המתאבלת והן עם המשורר הנעלם, ואולי דווקא בשיר הזה, למרות הצער והמרירות הנסוכים בו, זרחי מצליחה, לפחות לרגע, לומר לעצמה בשפת רמזים: "אני אוהבת אותך".
נורית זרחי, ואת? אפיק
- לרשימה על "אררט".
- לרשימה על "הליום".
- לרשימה על "עצמות ועננים"
- לרשימה על "עשב הזמן"