ספר הביכורים של עמרי שרת, סטודנט לתנ"ך ולשון עברית שחזר בתשובה, גדוש בשירים חזקים ומקוריים מאוד, שמצליחים לצרף יחד שתי תכונות שנחשבות מנוגדות: הם חשופים עד כאב, נטולי מסכות לכאורה, אך בה בעת גם מעוצבים בקפידה ומסוגננים עד לפרט האחרון. נוצר מייד מתח בין גילוי הלב של שרת, שלא נרתע מחשיפת חולשותיו, לבין האיכות הוירטואוזית, המהוקצעת והתיאטרלית של הוידויים שלו, או ליתר דיוק, בין הייסורים שהוא מתוודה עליהם לבין ההתענגות שלו על מלאכת השיר. שרת מרבה לכתוב על יאושו, בדידותו, חרדותיו, הקושי שלו לאהוב ולהיות אהוב, שנאתו לעצמו, דכאונותיו, אבל את הרגשות הקשים האלה הוא מצליח לעצב בשורות שיר מלאות חן ואנרגיה, והתוצאה של השילוב הזה היא לעיתים קרובות סוג משוכלל למדי של אירוניה, המלווה בהומור חבוי ומעודן. ואני מודה שמה שמשך אותי לשירים, לפחות בקריאה ראשונה, היו קודם כל ההומור והאירוניה האלה, שהפכו לאחרונה למצרך נדיר למדי בשירה הישראלית הצעירה.
אלא שבקריאה שניה ושלישית הכל מסתבך, והאירוניה הולכת ומתאדה לטובת איכות הפוכה בכיוונה (ככה זה אירוניה, סגולתה היא להפוך ולהתהפך), כלומר לטובת מין רצינות מופרזת. שם הספר, "אל תעשה מזה עניין", מתגלה איפוא כאירוני: שרת בהחלט עושה מזה עניין, כלומר עושה עניין מרגשותיו הקשים ומחיפושי הדרך שלו, וחותר להפוך אותם לסיפור רציף עם סוף טוב ומוסר השכל. נדמה שהכל מתחיל במערכת היחסים הכאובה של המשורר עם עצמו, כלומר במה שכיניתי קודם שנאתו לעצמו. זה נשמע משונה, אבל דווקא השנאה העצמית הזאת אחראית לכמה מהשירים היפים ביותר בספר. ולצד השנאה העצמית ניכר כמעט תמיד גם הרגש ההפוך – כמיהת המשורר לגאולה, לחיים שיאפשרו לו לאהוב. אלא שמערכת היחסים המופנמת והרפלקסיבית הזאת הולכת ומתפרקת לאורך הספר למערכת יחסים הרבה יותר דרמטית ומוחצנת – למשולש שבו המשורר מוצא את עצמו נקרע שוב ושוב בין שני טיפוסי-דמויות מנוגדים שאינם מניחים לו: נשים ואלוהים.
ונוצרת מין עסקת חבילה: את שנאתו לעצמו משליך המשורר על הנשים שהוא מנסה, לשווא, לאהוב, ואילו את כמיהתו לגאולה הוא מפנה לאלוהים. ובתמורה לנכונותו לאהוב ולשנוא נשים קצת פחות, הוא מוצא לעצמו מנוחה בחיקו האבהי של האל. צריך לומר שמדובר במשולש שיש לו שורשים עמוקים במסורת היהודית, ובראש בראשונה במגילות הנבואה המיזוגניות המוכרות לנו מנביאים רבים בתנ"ך, כמו הושע, יחזקאל וישעיהו. הזיקה העמוקה של של שרת למגילות האלה ניכרת לא רק באלוזיות גלויות לטקסט התנ"כי – "מחר כשהוא יותיר אותך ערייה, ומתבוססת בדמייך תזחלי…" – אלא גם בשחזור ההיגיון הפנימי שלהן: המאמין הגברי מאמץ עמדה נשית-כביכול כלפי האל, עמדה של התמסרות והתבטלות, ותוך כדי כך מסגיר פנטזיות אלימות כלפי נשים. נכון שאצל שרת הכל מעודן ומודע יותר לעצמו, שכן הוא לא נענה לפנטזיות האלה אלא מנסה להיגאל מהן, אבל קשה שלא לזהות במהלך העקרוני של ספרו גרסה בת זמננו להיגיון התנ"כי ההוא. ההרגשה היא שבמנוסתו מנשים, חותר המשורר לעצב מרחב גברי מזוכך ומטוהר, כזה שמזכיר את אדם הראשון בטרם לקיחת הצלע ובריאת חוה.
לא במקרה אחד משירי השער האחרון נפתח ונחתם בהכרזה: "והיה העפר לאדם". זוהי הכרזה שתפקידה להעיד שהמשורר "נברא מחדש", כלומר נגאל. אלא שדווקא בקריאת השירים האלה נחוצה האירוניה ששרת כל כך מצטיין בה – אירוניה שתחשוף את הצד הכוזב שיש בגאולה כזאת, שמפנטזת עולם ללא נשים ואימהות. שהרי לא מעפר נולד אדם אלא מרחם – מבשרה של אישה.
עמרי שרת, אל תעשה מזה עניין, מוסד ביאליק