על כריכת הספר "שירי אהבתך" של אביבה דורון קראתי שבחים נמרצים על שיריה מפיהם של אנשי שם. עמוס עוז עוד נשמע מתון יחסית אבל חיים באר יוצא מגדרו: "שיחה עמוקה, יצירתית, חוויתית ומהלכת קסם, כמו זו שאביבה דורון מנהלת עם אדוני השירה העברית בתור הזהב," הוא קובע, "לא התנהלה במקומותינו מעולם. פשוט נפלא!"
בדרך כלל אני נמנע מכתיבת ביקורת שלילית, לאו דווקא משום שאני נרתע ממריבה, אלא משום ששירה גרועה מטילה עלי שיממון. מילותיה מוטלות מתות על הדף, והנס שנופח בהן רוח חיים לא מתרחש. אני נדרש איפוא לכתוב על הנס שלא התרחש – כלומר על משהו שלא קרה, על הלא-כלום, ואין לי מושג איך עושים את זה. משה הכה בסלע ויצאו ממנו מים, ואילו הגרפומן מכה ומכה ולא יוצא כלום. אין טעם לבוא בטענות לסלע, למנות את מגרעותיו וכו'. הבעיה היא שאין מים, ועל מים שאינם אפשר לכל היותר לעבור בשתיקה.
אז למה אני כותב על אביבה דורון? בעיקר משום ששיריה הם אילוסטרציה נפלאה לעיקרון שניסחתי בפסקה הקודמת. ה"דיאלוג" שהם מנהלים עם כמה מהמשוררים העבריים הגדולים ביותר – אבן גבירול, יהודה הלוי, שמואל הנגיד – הוא אכן דיאלוג פוקח-עיניים: הוא מדגים איך מאותו סלע בדיוק אפשר להפיק יצירות מופת מטלטלות וגרפומניה גמורה
בואו נדבר על אבן גבירול, המשורר שהעניק לתל-אביב את רחובה הראשי. הוא ידוע בתולדות השירה העברית כמי שהשכיל להעניק ביטוי חריף לרגשות מרים במיוחד – ליגון כבד, מה שמכונה בימינו "דיכאון", המלווה בבוז עמוק לעולם ובגאווה שאין לה גבול. בשיריו (כמו ב"ניחר בקוראי גרוני", שקטע ממנו מצורף לרשימה) הוא שב ומסביר שאחד המקורות ליגונו הוא הפער בין חוכמתו לכסילותם של בני דורו. הוא מרחף בשחקים והם, במקום להללו, בזים לו. מדבריו אפשר ללמוד שאלו הן דווקא מעלותיו, ובכלל זה כשרונו כמשורר, שגוזרות עליו בדידות, קונות לו אויבים ונוטלות ממנו שמחה. שיריו הם עדות נוקבת לקללה שמשוררים רבים סובלים ממנה – לדינמיקה המאנית-דיפרסיבית, הדו-קוטבית, של עולמם החוויתי: כגובה נסיקתם עומק נחיתתם.
הדינמיקה הזאת נפוצה מאוד, יש בה גם צד נלעג, וקשה לומר שהיא מייחדת את אבן-גבירול. מה שהופך אותה למרשימה כל כך דווקא אצלו זה כשרונו העצום כמשורר – האיזון בין אופים הפראי והאלים של רגשותיו לבין המשמעת הפיוטית והיצירתיות הלשונית שלו. ברבים משיריו הוא גם מצליח ליצור מין רושם כפול, מתעתע – מצד אחד של נאום המושמע בפני רבים, מצד שני של הרהור פרטי שבו הוא שופך בפני נפשו או אלוהיו את מרי ליבו. מצד אחד רטוריקה שנונה של התפארות ותוכחה, מצד שני ליריקה מעודנת של נפש המתחבטת בכלובה. השילוב הזה אפקטיבי מאוד, ובזכותו אבן גבירול הוא אחד המשוררים העבריים הנערצים ביותר.
עכשיו תנסו לחשוב מה קורה כשנוטלים את הדינמיקה הזאת, של יגון וגאווה, נסיקה והתרסקות, ובמקום להעניק לה לבוש לשוני משוכלל ומקצב מוזיקלי סוער מנסחים אותה באמצעות שגרות לשון דלות ובנאליות במיוחד. ברור שמה שמתקבל זה קריקטורה עלובה של המקור, וזה בדיוק מה שקורה בשיריה של דורון. אין שם שום "דיאלוג" עם אבן גבירול: שיריה הן במקרה הטוב פרפרזות שטחיות לשיריו, שמחליפות את לשון "האני" שהוא משתמש בה בלשון "אתה". זאת אולי הטעות הכי מגוחכת שלה. ההרגשה היא שאבן-גבירול נלכד בקליניקה של עובד סוציאלי ש"משקף" לפציינט את רגשותיו ו"מכיל" אותם באמצעות הנהונים של אמפטיה והשתתפות-בצער: "ביגונך אתה מרגיש עזוב / לא מרוחם, לא מנוחם, / לרע מצפה לשווא…" מה יכול להיות יותר תפל מזה?
עַם נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצאנִי,
לא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי!
בִּשֵׂאת מְשָׁלַי יְרִיבוּן עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי:
"דַּבֵּר שְׂפַת-עָם וְנִשְׁמַע כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹנִי!"
עַתָּה אֲדִקֵּם כְּמוֹ טִיט כִּי קִלְּשׁוֹנִי לְשׁוֹנִי.
אִם אָזְנְכֶם הִיא עֲרֵלָה מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?
לא יוּכְלוּ צַוְּארֵיכֶם לָשֵׂאת זְהַב שַׂהֲרוֹנִי.
אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי כּי גוֹי כְּמוֹ זֶה שְׁכֵנִי!
דַּעַת אֱלֹהִים יְשִׂימוּן כָּאוֹב וְכַיִּדְּעוֹנִי.
עַל זאת אֲיֵלִיל וְאֶסְפּד אָשִׁית בְּמוֹ שַׂק מְלוֹנִי,
אָכף כְּאַגְמוֹן וְאָצוּם שֵּנִי חֲמִישִׁי וְשֵׁנִי.
אביבה דורון, שירי אהבתך, הקיבוץ המאוחד