יעקב רז הוא יפנולוג ומורה לזן-בודהיזם, שמילא ועדיין ממלא תפקיד מרכזי בהתהוותה של קהילת אוהבי ההייקו העברי. לתרגומיו מיפנית, כתביו על זן-בודהיזם ושיעוריו באקדמיה ומחוצה לה היתה השפעה ניכרת על התפתחותו של הז'אנר בישראל – גדולה כמעט כמו זו של יואל הופמן. לכן יש משהו מרגש ומסקרן בעובדה שסוף-סוף רואה אור קובץ שירי הייקו פרי עטו, שכן תמיד מעניין לבדוק איך המאסטר מגשים את תורתו.
לא פחות מהספר עצמו מעניינת המסגרת שבה הוא מתפרסם: הוצאת הספרים "ירח חסר" שהוקמה לפני כשנה על ידי שישה אוהבי הייקו נלהבים: איתן בולוקן, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי, יובל אידו טל, ליאת קפלן ורז עצמו. זוהי חבורה רצינית ומרתקת: לפחות שלושה מהם מתרגמים מיפנית או סינית ומלמדים זן-בודהיזם (בולוקן, טל ורז), לפחות שלושה עורכי שירה מסורים (בורשטיין, בן ארי וקפלן), וכולם יוצרים בעלי ערך. אפשר אולי לקרוא להם הגרעין הקשה של אוהבי ההייקו בישראל, כי בניגוד לרוב המשוררים הישראלים, שנוטים להשתמש בצורת ההייקו באופן חופשי ויצירתי למדי, אצל משוררי "ירח חסר" ניכרות כמיהה ומחויבות למסורת הדתית-תרבותית שממנה ההייקו בקע – הזן-בודהיזם.
לספרו של רז, "לקראת מה", קדמו בהוצאת "ירח חסר" שני ספרים, וכל השלושה שווים קריאה. הראשון היה "יותר חלונות מבית", מבחר שירי הייקו של המשורר האמריקאי האלמוני-יחסית גארי הותם שתורגם ונערך על ידי בורשטיין – ספר נהדר, שמוכיח עד כמה הז'אנר עשוי להיות גמיש ופורה כשהוא מופקד בידיים טובות. השני היה האנתולוגיה "קומץ", שכינסה שירי הייקו של כל אנשי "ירח חסר" בלי להבהיר מי מהם כתב מה. מדובר בטכניקה פרסומית מרתקת, שהדגימה את כשרונה של צורת ההייקו לשים בסוגריים את האישיות או האגו הפרטיים. נכון שאפשר היה להבדיל שם בין כמה כיוונים סגנוניים וחוווייתיים שונים, ובכל זאת היה משהו מרשים באחידותו של הספר, ובעובדה שבקלות אפשר היה לטעות ולחשוב שכתב אותו משורר יחיד.
אבל כשמשווים את הספר החדש, שנכתב כולו על ידי רז, לקודם, שנכתב על ידי החבורה כולה, מתגלה שוב כוחן של האישיות או הביוגרפיה הנבדלת, זו שמעניקה לכל אחת ואחד מאיתנו קלסתר ייחודי. נכון שרז נטמע בהצלחה בספר הקודם, הקיבוצי, אבל מה שהופך את הקובץ החדש למשמעותי הוא האופן שבו הוא שב ובוקע מתוך החבורה כדמות עצמאית. בראש וראשונה בולט בספר מעמדו כמורה זן, שכן בניגוד לשאר אנשי החבורה אי אפשר למצוא אצלו שום השתדלות להצטיין דווקא כמשורר. להפך, יש בשיריו משהו נעים דווקא בגלל אופים הנונשלנטי, נטול המאמץ. ההרגשה היא שהייקו בשבילו אינה צורה ספרותית מקודשת שצריך להתאמץ למענה, אלא אחת מדרכי הביטוי המובנות מאליהן של המחשבה הזן-בודהיסטית. אין ספק שבין אנשי "ירח חסר" אפשר למצוא משוררים רגישים ומשוכללים ממנו, אבל אף אחד לא בטוח בעצמו או אסרטיבי כמוהו – ואת המילה "אסרטיבי" אפשר להחליף, אם רוצים, במילה "מואר".
אבל יתרונו העיקרי של הספר נמצא במקום אחר, הקשור גם הוא לביוגרפיה המיוחדת של רז. ארבעה עשר שירי ההייקו שחותמים אותו מוקדשים כולם ליחסים בין רז לבנו, המתואר בערך הויקיפדיה של רז כ"ילד בעל צרכים מיוחדים". מדובר בשירים נפלאים, מרשימים ונחרתים בזיכרון יותר מכל שאר השירים שפורסמו עד כה במפעלי "ירח חסר", ונדמה שבעזרתם אפשר להתחיל לחשוב מחדש על תפקידיה האפשריים של צורת ההייקו בתרבות זמננו, די רחוק ממנזרי יפן.
יעקב רז, לקראת מה, ספרי ירח חסר
- רשימה של יותם ראובני ב'הארץ'.