חגית גרוסמן הקדישה בשנים האחרונות מאמצים רבים להתבסס כסופרת, ופרסמה לא פחות משלושה ספרי פרוזה, שני רומנים ומבחר סיפורים קצרים, אבל הקריאה בספר שיריה הרביעי, "ספר הגוף", מגלה שהיא עדיין משוררת, קודם כל משוררת, הרבה יותר משוררת, משתי סיבות שנראות אולי מנוגדות זו לזו. ראשית משום שהיא נוטה להתייחס ברצינות תהומית למיתוסים הרומנטיים הקשורים בהוויה המשוררית ובכתיבת שירה, ולכן היא חותרת לכתוב שירה פיוטית במיוחד, כזאת שיש בה, כנאמר בגב הכריכה, "מימד מאגי", והיא טעונה בכמה שיותר פתוֹס וארוֹס. מצד שני היא משוררת, כלומר לולינית של מילים, ולכן היא מודעת לכך שגם המיתוסים המשורריים האלה, היקרים כל כך לליבה, עשויים ממילים, רק ממילים, כאלה שאפשר לפרום ולארוג מחדש במתכונת אחרת – מצחיקה יותר, ריאליסטית יותר, ובעיקר הרבה פחות יומרנית. במילים אחרות: יצירתה של גרוסמן נעה במיטבה בין היפר-רומנטיקה רוויה בפתוס לבין אירוניה עצמית רוויה בהומור, וזהו מסלול שבעידן הנוכחי אופייני בעיקר לכתיבת שירה, פחות לפרוזה.
ולא רק שגרוסמן היא קודם כל משוררת, היא גם משוררת מחוייבת שמשתכללת מספר לספר. ספרה החדש הוא ללא ספק הטוב בספריה. בשני ספרי השירה הראשונים שלה, "ספר שמואל" ו"לוויתני האפר", ניכר בעיקר קוטב הפתוס בשירתה – הקוטב הכבד, העמוס בפיוטיות וברוחניות. רק בספר השירים השלישי, "רעד העיר," הגיח הקוטב ההפוך, קוטב הלולינות המילולית המשוחררת, שהפך ב"ספר הגוף" לבולט אפילו יותר, והתוצאה היא ספר מצויין, מפתיע וסוחף. יש בו אמנם כמה נפילות, בעיקר כשגרוסמן מנסה לגעת בפוליטיקה: השיר שחותם את הספר, המתאר את בתה של המשוררת משחקת על שפת הים עם ילדים ערבים שאחד מהם תכול עיניים ("אם היו שואלים אותי למוצאו לא הייתי מנחשת שאמו ערביה") הוא דוגמה מצויינת לנפילה כזאת – שיר שמרוב מאמץ להיות נאור נעשה כמעט גזעני – אבל צריך לומר שהנפילות מעטות יחסית, ולעומתן ההמראות משמעותיות הרבה יותר: יש בספר לא מעט שירים חזקים, ותמיד מהזן הלוליני, המר-מצחיק, האירוני.
אפשר לנסות להבין מה סוד הצטיינותו של הספר החדש, ונדמה לי שהתשובה נרמזת בשמו: "ספר הגוף". השם כשלעצמו מפתיע, שכן אצל גרוסמן אפשר היה לזהות מאז ומתמיד יחס של התנכרות לגוף, ואפילו בוז לגוף. דומה שהגוף נתפס בעיניה כהיפוך המוחלט לכל מה שמייצגת אמנות השירה – מין משקל עודף שמכביד על המשוררת ומונע ממנה לרחף מעל למגבלות החברה, החומר, המגדר, החיים, המציאות. כך בדיוק מופיע הגוף גם בסדרת השירים שפותחת את הספר החדש, המציגה את הגוף הנשי כאויב האמנות או השירה הנשית. המסר הרשמי של השירים האלה הוא כמדומה פמיניסטי: ברובם מתארת גרוסמן כיצד גברים משעבדים את גוף האישה – הופכים אותה לשפחת מין, משרתת, עקרת בית, אם שעיקר תפקידה לטפל בילדים – ובדרך זו מונעים ממנה את הזכות לבטא את עולמה הרוחני. אבל דומה שמעל ומתחת למסר הזה שב ומבצבץ המתח הבסיסי שמניע את שירת גרוסמן, כלומר המתח בין פתוס לאירוניה, שמתעצב בספר החדש כעימות בין יומרותיה המעיקות של הרוח לממשותו החיה של הגוף. ודומה שהשירים היותר טובים בספר הם אלה שבהם הבוז לגוף מתחלף בכבוד לגוף ואפילו באהבה לגוף, כמו בשיר המצורף לרשימה, שמגלה את תרבות צרפת כולה בגופו העירום של גבר אהוב.
חגית גרוסמן, ספר הגוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של יותם ראובני ב'הארץ'.
- הבלוג של חגית גרוסמן.
- לרשימה על "רעד העיר".
- לרשימה על "לווייתני האפר".