אחרי שהקדיש שתי אסופות מרשימות לשני המשוררים הפולנים האהובים עליו (ולא רק עליו) צ'סלב מילוש וזביגנייב הרברט, פנה המתרגם המחונן דוד ויינפלד לשלישי בחבורה, הלא הוא אדם זָגָייבסקי, אסף את תרגומיו הרבים לשיריו וכינס אותם באסופה נהדרת ונדיבה שזכתה לשם היפה "אסימטריה". למה לראות בזגייבסקי שלישי? משום שהוא נולד ב1945, כלומר הוא צעיר ממילוש והרברט בשנות דור בערך, ובניגוד לשניהם עדיין חי, ומשום שמרגע מכריע בהתפתחותו כמשורר, אולי מתישהו בראשית שנות השמונים, הוא התחיל לראות בעצמו תלמיד של שני קודמיו הדגולים, התחיל אפילו לחיות חיים דומים לשלהם – היגר מפולין ובחר בחיים של נודד מרצון, תחילה בצרפת ולאחר מכן בארצות הברית – ובעיקר: התחיל לכתוב שירה דומה לשלהם, הן בנטייתה אל התרבותי, המשכיל, האינטלקטואלי, והן בחיפושה אחרי שיווי משקל, או מין נקודת אמצע, בין פיכחון ואירוניה מצד אחד לבין להט רגשי ומחוייבות אנושית עמוקה מצד שני.
האם זגייבסקי הוא חקיין של מילוש והרברט? בהחלט לא, ואם כן אז רק במובן הכי טוב של המילה. הוא משורר נהדר בזכות עצמו, עם חוכמת שירה יוצאת דופן שהניבה ועדיין מניבה שירים נפלאים, ויש לומר שהוא גם נאמן מאוד לעצמו, לתולדות חייו ולערכיו. היו לו מורים טובים לשירה, זה ברור, אבל הוא התגלה כתלמיד מוצלח במיוחד, שבמיטבו משתווה למוריו. ועם זאת מחלחלת לפעמים ההרגשה שאולי הוא תלמיד קצת טוב מדי, שהוא כמעט מין קריקטורה של אידיאת "המשורר הפולני החכם" מיסודם של מילוש והרברט, בעיקר בשל חתירתו הנחושה והמחושבת כל כך למה שקראתי קודם "נקודת האמצע". גם פוליטית הוא ממקם את עצמו במה שהוא מכנה "המרכז", והוא מחוייב לחיפוש האמצע עד כדי כך, שיש אפילו רושם שהוא חותר להיות מין ממוצע גיאומטרי של שני מוריו; ולכן, אם אחד מהם הוא מאמין קתולי והאחר גאה בחילוניותו, פירוש הדבר שזגייבסקי יהיה חצי-חצי, "מיסטיקן חילוני", כהגדרתו של המשורר האמריקאי דרק וולקוט, וכשמה של אחרית הדבר שויינפלד הוסיף לספר. בדיוק באמצע.
באמצע, בין לבין: שיריו של זגייבסקי נכתבים מתוך נקודת מבט המתמקמת בדייקנות מופלאה בין שמחה לצער, תקווה ליאוש, כמיהה רליגיוזית לניהיליזם, ומתברר שגם שם, באמצע הדרך שמרבים כל כך להשמיץ אותו, אפשר לכתוב שירה נהדרת וחכמה. אם כי צריך לומר שלמרות היומרה להתמקם באמצע, זגייבסקי נוטה כמעט תמיד אל קוטב השמחה. הוא לוקח בחשבון את היאוש, הזכרונות הרעים והכאב, אבל כותב מתוך תשוקה גדולה להחלץ מהם ולהתנחם. שיריו הם בבסיסם שירי הלל שנכתבים מתוך מודעות לטבעו הפגום של העולם, כמו אחד משיריו המפורסמים ביותר, "נסה להלל עולם שהוטל בו מום", שקטע ממנו מצורף לרשימה. תרגום אנגלי של השיר הזה הודפס בעמוד האחורי של גיליון הניו יורקר שהוקדש לפיגועי ה-11 בספטמבר, והפך את זגייבסקי בן לילה למשורר אהוב ומפורסם גם בארצות הברית. השיר, שנכתב על ילדותו הרחוקה של זגייבסקי בפולין החרבה של אחרי מלחמת העולם השניה – "ראיתי פליטים שהלכו לשום מקום/ שמעתי מרצחים שזימרו בעליזות./ שומה עליך להלל עולם שהוטל בו מום" – הסתגל בקלות מפתיעה לנסיבות פוליטיות שונות לחלוטין, ושימש, לפחות לרגע, כמין המנון של נקודת האמצע של העולם כולו: ניו יורק הבורגנית והליברלית הנאלצת ללקק את פצעיה.
אדם זגייבסקי, אסימטריה, מבחר שירים 1972-2016, מפולנית: דוד ויינפלד, אבן חושן