"שירה היא מחסה, היא חיק/ מקום להתנחם עם רדת הבדידות/ למצוא בו מנוחה", קובעת הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בשיר שפותח את "פלא", ספר שיריה השני. ברוב שירי הספר היא נאמנה לקביעה הזאת, לפעמים נאמנה קצת יותר מדי. שיריה מציעים שוב ושוב חיק להסתתר בו או להתרפק עליו, וחותרים לעודד, להמתיק, לנחם. הצורך להמתיק – להוסיף "כפית גדושת סוכר" לכל דבר, כמו שאליה כהן מעידה על עצמה באחד השירים – בולט במיוחד בפואמה "שיעורים בפרידה" שעוסקת באהבה נכזבת. הפואמה מתארת את מות האהבה, וליתר דיוק: את גסיסתה האיטית ביסורים קשים, ואף על פי כן מצליחים השירים להיות מתוקים להפליא, כל כך מתוקים שקשה לפעמים לחוש בלב המיוסר עצמו מבעד למילים שעוטפות אותו, וכל מה שנותר הוא כמיהה רוויה בהתענגות עצמית: "לבךְ שתת/ עוד חודשים רבים אחרי,/ מותיר כתמיים ורודים/ על החולצה." או: "מול הראי גילית/ לאחרונה/ סיגלו גם הפנים שלךְ/ צורה של לב/ כפני התנשמות." וגם: "שאלת את הדגים אם/ תחזרו, והם/ כמו דגים/ שתקו/ אבל בהשתקפות המים/ אי אפשר היה שלא לראות/ שני פיות אילמים/ קרבים לנשיקה." ואפילו: "הגוף זכר אותו היטב/ כמו קונכיה שעוד שומעת/ את הים הרבה אחרי שהוציאוהו מתוכה… לשונו עודה מתמהמהת/ וצובאת על ירכיך/ הפשוקות."
ברור שאפשר לברך על המתיקות הזאת, שמעניקה לשיריה של אליה כהן יופי מסוגנן וטעם של שירי אהבה עתיקים. ברור גם שאפשר להלל את כשרונה יוצא הדופן לנחם, להמתיק, להנעים, כישרון שהיא קושרת בצורה מעניינת, בשירים כמו "אמי אמי 2", "ברכת האישה" ואחרים, למורשת נשית ואמהית ביסודה, כזאת שאפשר אולי לכנות: מורשת החיק והרחם. אלא שדווקא כשאליה כהן פורצת את גבולות המתיקות שהיא משרטטת בשירתה, דווקא כשהיא מנפצת את בועת היופי הרך והעגול שהיא חותרת אליו, דווקא כשהיא מחליטה לשנות כיוון ולבעוט במורשת החיק והרחם על מנת לחשוף את צידה המסוכן – היא כותבת את שיריה הטובים ביותר. כך שלעיקרון המתיקות יש מעמד אמביוולנטי בשירתה: מצד אחד הוא מין ברירת מחדל שהמשוררת נופלת לתוכה שוב ושוב, אבל מצד שני הוא מין מחסום שהמשוררת בונה כדי שתוכל ברגעים נדירים אך הרי משמעות לפרוץ, ולאפשר לשירתה להמריא לשמיים הרבה יותר גבוהים.
וזה קורה בעיקר ביצירה אחת בספר, בפואמה "יולדות", הראויה לתואר יצירת מופת. בשלושים ואחד פרקיה מתארת אליה כהן לידה – כנראה את לידת בתה הבכורה, ככתוב בקומוניקט שמצורף לספר – שהסתבכה והתמשכה מאוד. היצירה נקראת "יולדות" משתי סיבות: כדי לציין את הזירה הגיהנומית שבה עלילת השיר מתרחשת, מחלקת יולדות בבית חולים על צוות הרופאים הכל-גברי והאטום שמושל בה, ומשום שהפואמה מצליחה לספר סיפור שחורג מחוויותיה הטראומטיות של יולדת אחת, סיפור שאף על פי שהוא לכאורה מוכר וידוע הוא נוטה להיות מודחק ומושתק: כמה קשה לפעמים, ואולי לא רק לפעמים, ללדת, כמה כאב ואימה יש בלידה, וכמה עצב. חזק במיוחד השימוש שאליה כהן עושה בשירי מלחמה ישראליים, כמו "בלדה לחובש", "גבעת התחמושת" ו"שיר הרעות", כדי לקשור ולהבחין בין מיתוסים גבריים של גבורה, על הכבוד התרבותי הרב שהם זוכים בו – גבורת הלוחמים, גבורת הרופאים – לבין המציאות הנשית של מחלקת יולדות: "ואזכור את כולם/ את רופאי המצוקה והשחת/ כי לידה שכזאת לעולם/ אף אישה בעולם לא שוכחת."
איריס אליה כהן, פלא, ידיעות אחרונות/ספרי חמד
- הספר באתר ההוצאה.
- השאלון-של-העוקץ-איריס-אליה-כהן.
- שירים נוספים ב'קפל', כתב עת לשירה.
- שירים באתר של נילי דגן.
- רשימות של לי-את הנדלר, רחל פארן וגלעד נדלר באתר 'נוריתהה'.
- איילת קליין כהן על הספר ב-nrg.