לספרה של המשוררת אנה שם יש שם יפה במיוחד, "מלים שפרחה נשמתן", וגם לה עצמה יש שם יפה במיוחד, "אנה שם", אלא שלא מדובר בשם ממש אלא בפסבדונים או שם עט, כלומר בשם שאינו שם, שכן בניגוד לשם אמיתי הוא אינו מזהה את המשוררת אלא משמש להסתרת זהותה. וכדאי להבהיר שלא רק שם העט של האישיות המסתורית המכונה "אנה שם" יפה במיוחד, אלא גם רבים מהשירים המיוחסים לה. אפשר כמובן לשאול אם שאלת השם חשובה בכלל: למה בעצם חשוב לדעת מי כתב/ה את השירים, או מהו השם שמופיע בתעודת הזהות של המשורר/ת? האם למידע הזה יש איזושהי השפעה על ערכם ויופים של השירים עצמם?
שאלה קשה. כי מצד אחד ברור שלא, השירים יפים כמו שהם, אבל מצד שני שום דבר לא ברור. אפשר להבהיר את העניין בעזרת משל: נניח שחיים גורי לא היה חותם על שיריו בשמו שלו, אלא בוחר שם עט שהיה מאפשר לו לחיות את חייו היצירתיים במסתרים – למשל בשם סימון נחמיאס, שהיה פעם שם העט של המשורר איתן גלאס, או בשם צאלה כץ, שנודע כשם העט של המשורר ערן הדס – האם היינו אוהבים את שיריו פחות? יותר? באותה מידה? ברור שקשה לענות על שאלות כאלה, כי הן עומדות בסתירה לכל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים, למשל: לעובדה שגורי הוא גורי, על כל המשתמע מכך. כך או כך, קשה להשתחרר מהרושם שלשמות, ובכלל זה שמות עט, יש כוח: הם משמעותיים יותר ממה שהיינו רוצים להודות.
אבל גם אם נסכים שלשאלת שמו של המשורר אין השפעה על ערך שיריו, לא נוכל להתעלם מכך שהצורך בעילום שם – כלומר בהסתרה או בתחפושת – ממלא תפקיד מרכזי בשיריה של אנה שם, ובעיקר בסיפור שהשירים מספרים. מעשה באישה נשואה בשלהי שנות החמישים לחייה, שהמאהב שלה מת במפתיע מדום לב, וכשם שאהבתם היתה חשאית כל עוד המאהב חי, כך המתאבלת נאלצת כעת להסתיר את אבלה. וזהו האבל הכבד הזה, המבקש לעצמו ביטוי חרף כל המחסומים, שגרם לה להפוך למשוררת, ולכתוב שירי אהבה וגעגוע למת הסודי שלה. השירים גם רומזים לכך שהמשוררת דתיה, ואם לא דתיה אז קרובה לרוח ישראל סבא, שכן כדי לתת ביטוי לאבלה היא מרבה לצטט בשיריה טקסטים יהודיים מפורסמים מהמחזור, המשנה והתנ"ך, ועושה את זה בהתלהבות חשודה שיש בה משהו מתריס ואפילו בוטה. הזיקה ההדוקה אך המתריסה ליהדות ניכרת גם בשם העט שהמשוררת בחרה לה, שלצד רמז למילים "אנא השם", ניתן גם לראות בו צירוף של השם "אנה", כשם סבתו של אלוהי הנוצרים, למילה הטעונה "שם", הרומזת לשמו המפורש של אלוהי היהודים.
אפשר כמובן לקרוא את הספר מתוך אמון מלא, ולהניח שמי שכתבה את השירים היא זו שמצטיירת מתוכם: אישה המתאבלת בחשאי על מאהבה. אפשר גם לקרוא את הספר מתוך מרחק אסתטי, ולהניח שמי שכתבה את השירים לא רק אימצה לעצמה שם-עט מתעתע, אלא גם יצרה למענם פרסונה בדויה, כלומר מסכה. ואפשר להבין שאין הבדל גדול בין הקריאות, שכן יופים של השירים נובע מרגישותה הרבה של המשורר/ת המכונה "אנה שם" לתפקידן המכריע של מסכות בכתיבת שירי אבל וקינה, כלומר לפער הבלתי ניתן לגישור שבין מילים, שמות, מליצות וציטוטים מהמקורות – כולם סוגים של מסכות – לריקנות הבלתי נסבלת שהמסכות הללו מתיימרות להסתיר או לכסות.
אנה שם, מלים שפרחה נשמתן, נהר ספרים
- הספר באתר ההוצאה.