רועי שניידר הוא מהמתחילים מוקדם, מקטגוריית נערי הפלא. ספר הביכורים שלו "רועי שניידר ושירים אחרים" ראה אור לפני כארבע שנים, כשהמשורר היה בן 18, וכבר אז היה קשה להחמיץ את כשרונו ומקוריותו. שניידר כותב במשקל וחרוז, אך בסגנון ייחודי לו, שמתאפיין הן באינטיליגנציה משוררית יוצאת דופן והן בקשב מירבי, נדיר מאוד בנוף השירה הישראלית הצעירה, לפוטנציאלים המודחקים של השפה העברית, לשכבותיה ההיסטוריות המרובות ולמבנים הדקדוקיים המשונים והקצת מטורפים שלה. הרגישות הלשונית המיוחדת הזאת ממשיכה ללוות את שניידר גם בספרו השני, "שלוש ארבע ו", ומאפשרת לו לכתוב שירה שצורותיה הן בעת ובעונה אחת קליסיציסטיות ואנרכיסטיות: מחוברות בכל נימיהן למסורת השירה העברית אך בה בעת חותרות לעתיד חדש, בלתי מוכר, כזה שאפילו המשורר עצמו עדיין מתקשה להבין.
המתח בין ילדות לזקנה מרכזי מאוד בתודעתו של שניידר, ובספר החדש הוא בא בין השאר לידי ביטוי באמצעות מחוות מפתיעות לשירת הנעורים המיוסרת של שלמה אבן גבירול. שוב ושוב מעצב שניידר את הרעיון שאמנות השירה היא מלכודת טראומטית של יופי זר ואלים שנכפה על המשורר אי אז בראשית הזמנים, ועליו להכריע אם לנסות להחלץ מהמלכודת הזאת, להיוולד מתוכה כמו מתוך רחם שהפך לקבר, או להפך: להאחז בה בכל כוחו כדי לדחות ככל האפשר את היציאה המבהילה אל העולם, אל ההווה, אל החיים. עצם מודעותו של שניידר לקונפליקט הזה, שבין נאמנות לחוכמתה העתיקה של אמנות השירה לבין הרצון להעיר אותה לחיים חדשים, מעניק לשיריו איכות מיוחדת, ומבדיל בינו לבין משוררים רבים אחרים שמנסים כמוהו לכתוב שירה חרוזה ושקולה, אך בלי להבין לעומק את האתגר הכרוך בכך.
אז לאן ליבו של שניידר נוטה, אל העבר המפתה והאבוד או אל העתיד הבלתי צפוי שמחכה מעבר לפינה? זו שאלה סבוכה ששניידר נמנע מלענות עליה במישרין, אבל רמז לתשובה אפשר למצוא בשני השערים שחותמים את הספר, "ניבי חטא" ו"אפילוג". למרות שמדובר בשני שערים נפרדים מתבקש לחבר את שבעה עשר השירים הכלולים בהם לפואמה ארוכה אחת, רבת יופי ושאפתנית, שניתן לשייך למסורת שירת האהבה הטראגית – מסורת שנציגותיה המשמעותיות ביותר בשירה העברית הן רחל, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ. שירי האהבה של שניידר, ממש כמו שלהן, מופנים כולם לגבר, אבל לדמות הדוברת בהם יש מאפיין יוצא דופן: כל עוד אהבתה חסרת סיכוי, המין הדקדוקי שלה הוא נקבה; אך לקראת סוף הפואמה, כשהאהבה מצליחה להפוך ברגע האחרון וכנגד כל הסיכויים מנכזבת למוגשמת ומטראגית לאידילית – המין הדקדוקי של הדמות המאוהבת מתחלף לפתע מנקבה לזכר.
קשה שלא להיזכר ב"עכברים ולאה גולדברג" של חזי לסקלי. בשירת לסקלי, ממש כמו בשירתן של גולדברג ורביקוביץ', אהבה לגבר התעצבה שוב ושוב כמין גורל שאי אפשר לברוח ממנו אבל גם כטרגדיה ידועה מראש, כדרך ללא מוצא, מין שגיאה בראשיתית שניצבת בבסיס המציאות ומסבירה את נטייתה לקרוס לתוך עצמה. שניידר מכיר בכוחה הגדול של המסורת הזאת – מסורת האהבה הטראגית בגרסתה הנשית או ההומוסקסואלית – אבל דומה שהוא לא מוותר על הרצון לעדכן או לשחרר אותה. הוא מזכיר לנו שהיציאה מהארון, המסומלת על ידי הסרת המסכה הדקדוקית הנשית לטובת קול גברי גלוי, אינה מאורע שכבר התרחש, אלא מהפכה שעדיין נמשכת, עדיין תובעת קורבנות, ועדיין מסמנת את הדרך הארוכה והמתפתלת אל העתיד.
רועי שניידר, שלוש ארבע ו, עולם חדש