לספרה השני של מיטל נסים יש שם חזק במיוחד. יש בו שלוש מילים, "מורה", "עובדת" ו"קבלן", שאף אחת מהן אינה תמימה, אבל כשמחברים אותן יחד הן נעשות אפילו פחות תמימות, ופורצת מתוכן שירה מדוייקת, אכזרית, חדה כתער. מורה עובדת קבלן? כן, בהחלט, מורה עובדת קבלן. שם הספר הוא תזכורת לעובדה הבלתי נסבלת שיש לא מעט מורות ומורים כאלה בבתי ספר ישראליים, אם כי ראוי להדגיש שנסים עצמה אינה אחת מהן. היא אולי היתה לזמן מה, לפחות באופן חלקי, אבל נכון לעכשיו היא כבר לא. היא עדיין לא שכירה של משרד החינוך – לדרגה הנחשקת הזאת היא עדיין לא הצליחה לטפס, כמו שמעיד השיר המצורף – אבל היא כבר לא עובדת קבלן אלא עובדת מועצה. וחשוב לזכור גם את זה: חשוב לזכור ש"מורה עובדת קבלן" אינו בהכרח ספר אוטוביוגרפי, ושנסים היא קודם כל משוררת, כלומר אשת רוח, ולא גיבורה של דוקו או ריאליטי.
אשת רוח ברוחה אבל מורה במקצועה, וזה אולי העיקר בספרה החדש של נסים: החיבור המסובך בין היומרות הלוהטות של אמנות השירה לבין המציאות הלוחצת של עבודה ופרנסה כפי שהן משתקפות במקצוע ההוראה. ואל מקצוע ההוראה מתחברת שוב ושוב לאורך הספר אימהותה של נסים, שכן זה בדיוק מה שקרה לה בשנים שחלפו מאז ראה אור ספרה הראשון: כבר אז היא היתה משוררת, וכבר אז היא תכננה להיות מורה ואם, אבל בינתיים התוכניות התגשמו. ואולי זה מה שמסתתר בשם הספר, לא רק המשולש שמחבר "מורה", "עובדת" ו"קבלן", אלא גם המשולש שמחבר "מורה", "משוררת" ו"אם", שכן קשה להכחיש שהמתח שבין שירה לאימהות, ובין שירה לצורך להתפרנס ולפרנס, הוא עיקר הספר, ושהשירים חותרים לתאר את המנגנונים שהופכים נשים בכלל, ומשוררות בפרט, למה שניסים מכנה "עובדות קבלן של החיים".
גם לספר הביכורים של נסים היה שם חזק: "פרובינציאלית". זה היה ספר צנוע לכאורה, דק וקטן, אבל בפואטיקה שלו היה משהו גאה ופראי. נסים דומה קצת למשוררת הנערצת עליה, יונה וולך, בזכות יכולתה למתוח את הסתירות הפנימיות שקורעות את קולה המשוררי עד שהוא כמעט מתפרק, נשבר או נחתך, והופך למין להב משונן שלא ברור במי הוא אמור לפגוע: בקוראות ובקוראים או במשוררת עצמה. ב"פרובינציאלית" היה משהו פראי במיוחד כי בשירים ההם, שירי נעוריה, ניסים נתנה ביטוי לפחד הגדול ביותר שלה: לתחושת החולשה המעמדית שהיא הגדירה כ"פרובינציאליות" – התחושה שאין לה די משאבים, בעיקר מהסוג החברתי-כלכלי, שיאפשרו לה לפרנס את העוצמות שהיא נתבעת אליהן כמשוררת. וכדי להתגבר על הפחד ההוא הפכה נסים את שירי "פרובינציאלית" למין התרסה מתמשכת: הנה, תראו איך מישהי שלא יכולה להרשות לעצמה להיות משוררת הופכת למשוררת בכל זאת: בזכות כנותה, בזכות הפרובינציאליות הבלתי-מסתתרת שלה, בזכות נאמנותה לעצמה.
"מורה עובדת קבלן" אינו פחות חד וממוקד מ"פרובינציאלית", ובכל זאת האנרגיות שלו שונות לגמרי. הוא פחות חשוף, יותר מחושב, פחות פראי, יותר פוליטי. ואפשר להבין למה: כי החיים התחילו. כי המשוררת הפכה, בדיוק כמו שחזתה בספרה הראשון, לאם, מפרנסת, מורה. כי האילוץ לשאת בעול ניצח את הפנטזיה. והנה, למרות האילוץ הזה, נסים עדיין משוררת. ואולי כאן מסתתרת הבשורה העיקרית של "מורה עובדת קבלן": שלפעמים דווקא בהכרעה להיות לאם, לפרנס, לשאת בעול, המאבק לחרות ולשוויון ולשירה טובה לא מסתיים, הוא רק מתחיל.
מיטל נסים, מורה עובדת קבלן, פרדס/גרילה תרבות
- אינס אליאס על המשוררת ב'הארץ'.
- רשימה של מתי שמואלוף באתר 'העוקץ'.
- שרון קשרו מראיינת את המשוררת באתר 'המנדט'.
- ראיון שערך אלעד זרט עם מיטל ניסים ב'ידיעות אחרונות'.
- רשימה של אביב שניר ב'דבר ראשון'.
- לרשימה על 'פרובינציאלית'.