משהו חורק ב"עבריה", ספר השירים השני של הקולנוענית סיגלית בנאי. השגיה המלהיבים מספרה הראשון, "שכונת התקווה, קהיר", שבו היא עיצבה את עצמה כמצטרפת מאוחרת אך מודעת לעצמה למסורת השירה הישראלית המזרחית, נעלמו בספרה החדש לטובת רצף שירים מאכזב ובעייתי. ההבדל בין הספרים מתואר בגב "עבריה" כהחלפת "ערב שיק" ב"ש"ס שיק", כלומר כהחלפת "הסגנון הערבי" שבלט בספר הקודם לטובת "הסגנון הישראלי-מזרחי" שמאפיין את הספר החדש. ואכן, הנופים הקהיריים שניצבו בלב ספרה הראשון של בנאי מוחלפים בספרה החדש בנופים ישראליים במובהק. במילים אחרות: בנאי שבה הביתה. שיבה כזאת היא כמובן מבורכת, בעיקר אם יש בית לחזור אליו. ובכל זאת משהו בשיבה הזאת אינו עולה יפה, ולא בגלל שישראל פחות מלהיבה או מרתקת ממצרים.
אז למה? התשובה נעוצה בפואטיקה המיוחדת של בנאי, שאפשר לתאר כפואטיקה של פרפורמנס או כפואטיקה פרפורמטיבית, כלומר כפואטיקה של עיצוב עצמי באמצעות התחפשות, הצגה, משחק. זהו סגנון כתיבה מרתק משום שהוא תובע מהמשוררת להמציא את עצמה מחדש בכל אחד משיריה. עיקרון ההמצאה העצמית הוא שהעניק לספרה הראשון של בנאי את כוחו ויופיו. זאת היתה מטרתה העיקרית של הנסיעה לקהיר או הירידה מצרימה: לאפשר למשוררת להתרחק מביתה כדי להמציא את עצמה במקום אחר ובדמות אחרת, כלומר להתחפש, לשחק, לאלתר, להתפתח, להשתנות. והיה משהו מלהיב במשחק ההתחפשויות וההמצאות הזה, שכן נולדה מתוכו משוררת, דמות שמתהווה לנגד עינינו מתוך מילותיה המרצדות על הדף.
לכאורה גם הפואטיקה של הספר החדש היא פרפורמטיבית. זוהי לפחות עמדתו של גב הספר, הקובע שבספר החדש "ממשיכה בנאי במשחקי הזהויות שהתחילה בספרה הראשון." אלא שהאפיון העצמי הזה שגוי. יש פער עצום בין הדמויות שאכלסו את מסעותיה הפואטיים של בנאי ב"שכונת התקווה, קהיר", רבות מהן נשים אירופאיות שמשהו משך אותם לעלות לרגל לקהיר, לבין הדמויות הישראליות שמאכלסות את "עבריה". הדמויות ההן, הזרות, שימשו לבנאי מין ראי או מודל: היא מצאה בהן הבטים נחשקים של עצמה והמציאה דרכן את עצמה כמשוררת. הדמויות הישראליות שמאכלסות את הספר החדש, לעומת זאת, אינן מעמידות את זהותה של בנאי למבחן. להפך: הן מתוארות כמעט תמיד קצת מלמעלה, מעמדת תצפית מוגנת ובטוחה, והופכות לקלישאות מוכרות ונוחות לעיכול. בנאי של "עבריה" כבר לא עסוקה בהמצאה עצמית, אלא משתמשת בפרסונה שהומצאה בשירי "שכונת התקווה, קהיר" כדי לחזור הביתה ולאשר את מעמדה כאינטלקטואלית וכמשוררת במרחב הישראלי.
בנאי, יש לומר לזכותה, כנה בעניין הזה. בשירים כמו "סיגלית", "עאטף מענתא", "עיר שחורה" או "שיר תשובה" (ששני הבתים האחרונים שלו מצורפים לרשימה), היא מודה בפה מלא בקיומו של הפער המעמדי שמבחין בינה לבין רוב הדמויות שהיא מתארת בספרה. "אני מביטה בה מעבר למדפים," היא כותבת על אחת מהן, "בטני שבעה/ חיי נוחים/ אני שייכת לאנשים הזקופים/ שחולפים על פני אלה השפופים/ שוטפות הכלים/ עובדות הקבלן שמנקות את השירותים." אלה מילים חזקות ונוקבות, וכנותה של בנאי ראויה להערכה. אלא שכנות, בדיוק כמו הרצון לשוב הביתה, גם אם שניהם רצויים ומבורכים לכשעצמם, אינם מתיישבים עם הפואטיקה הפרפורמטיבית של בנאי, שכן הם נוטים לאשר את הקיים במקום לאפשר יצירה חדשה. כשהמטרה היא לחזור הביתה מנצחת, כמי שבטוחה בזהותה ובמעמדה, אין יותר מקום למשחקי זהות. ואפשר לקוות שבספרה הבא בנאי תחזור לעצמה, וליתר דיוק: תחזור להטיל ספק בזהותה ולהמציא את עצמה מחדש.
סיגלית בנאי, עבריה, ספרי עתון77
- רשימה של רחלי סעיד באתר 'העוקץ'.
- אשר קשר מראיין את סיגלית בנאי ב-mynet.
- לרשימה על 'שכונת התקווה, קהיר'.