ב"אביבה-לא", ספר שיריו השלישי, משמיע שמעון אדף זעקה גדולה. זוהי זעקה של כאב, אובדן ואבל על אחותו אביבה, שמתה – כך אפשר להבין מהשירים – לפני כשנתיים, בהיותה בת ארבעים ושלוש. בשיר הפתיחה הוא כותב (הציטוט נאמן רק בחלקו – הוספתי לו פיסוק מסייע): "אני במצב, איך להגדירו? ואקראהו אביבה-לא, אקראהו אֵינָּחוֹת, ואדברה בו ישירות לא על דרך השירה אלא לפי כאב, וזאת היא תורתו: אין לו תורה – מלאכים מְחַנְּקִים נשימה וחַיּוֹת." בקריאה ראשונה הדברים נשמעים פשוטים למדי: אדף מבטיח לבטא את אבלו במלים ישירות, "לא על דרך השירה אלא לפי כאב", כלומר מכל הלב, בלי העמדות פנים, קישוטים והתפיטויות. אלא ששום דבר לא פשוט כאן, ואין שום דרך לפרש את המלים בלי להיקלע לסתירות.
מה זאת אומרת "לא על דרך השירה אלא לפי כאב"? ממתי "שירה" ו"כאב" מנוגדים זה לזה? הרי אחד מתפקידיה הבסיסיים של השירה הוא לבטא רגשות עזים, ובכלל זה כאב על מותו של אדם אהוב. מה גם שאדף לא כותב שירה מגומגמת או מונמכת, כזאת שמתכחשת לפיוטיות שלה. להפך: הוא כותב שירה משוכללת, שירתית מאוד, המצטיינת מצד אחד בלשון הדורה, כמו-ארכאית, ומצד שני בהמצאות מילוליות מקוריות. מה יותר שירה מן המילה "אֵינָּחוֹת" (חיבור המלים "אין" ו"אחות"), מפרדוקס כ"זאת היא תורתו אין לו תורה" או מצירוף מלים צבעוני כ"מלאכים מחנקים נשימה וחיות"?
את הסתירה הגלויה הזאת אפשר לישב בכמה דרכים, אף אחת מהן לא מושלמת. כשאדף כותב "לא על דרך השירה" הוא אולי מתכוון לומר: לא על הדרך השירה האנינה, הזהירה, המצטנעת, המבטאת כאב על ידי הכחשה חלקית ומחושבת שלו, כלומר באמצעות איפוקו או עידונו. את הקינה שלי, הוא מבהיר, אני מתכוון לשיר בכל הכוח, בכל האמצעים הפיוטיים שעומדים לרשותי, במלים הכי חזקות שבמילון, עד קצות הפתוס. בניגוד למה שנדמה לא מדובר בהבטחה השגורה להימנע מקישוטים, מהתפיטויות או מרטוריקה. להפך: אדף מבטיח לנקוט בישירות של משורר הנאמן בלי סייג למלאכתו – מלאכת הזיקוק וההגבהה של רגשות מטלטלים ואלימים.
ואת ההבטחה הזאת הוא מקיים. באחד משיאי הספר צולל אדף אל תיאור מכמיר לב בפרטנותו (אם כי מסתורי למדי) של נסיבות המוות, וממריא משם – ממש באותה נשימה – למפגן דרמטי של אמונה שמתרסקת אל תוך אימה, התרסה ויאוש. הוא לא מתביש להתייצב בפני אלוהים כמשורר בעל עוצמות וזכויות שמימיות, ולשלוח את מלך מלכי המלכים לברר אצל מלאכיו אם יש עוד משורר שהילל וקידש אותו כמוהו: "שרפיך צו וישאלו מי היללך עוד כה מעל זמרת הזפת, מעבר דכי אספלט, בדבש רפוי של האוויר, ומי קידש שמך באחותו, בנשימתה החטופה בבית שימוש, בלב כבוש ובבשר שוכב על הרצפה…" האלוזיה לקדיש ברורה, אבל צריך אומץ כדי להמריא גבוה כל כך על כנפי הגאווה והכאב.
הנה דוגמה למגלומניה משוררית מהסוג המוצלח ביותר – מגלומניה שתפקידה להציל את השירה מהתרסקותו של המשורר. מגלומניה דומה מתגלה בשיר המצורף לרשימה: אדף קורא בו תיגר על העברית עצמה, ומציג את עצמו כמי שמעוניין, ובעקיפין גם מסוגל, להרוס את צורות היסוד שמגבילות ומעצבות אותה (הגמישות הלשונית המיוחדת של שירת אדף פותחת את המילה "מצרות" – מהשורש צ.ר.ר. – לסדרה ארוכה של פרשנויות אפשריות). הניגוד בין שירה וכאב שהופיע בשיר הפותח מתגלה כאן שוב, אם כי הפעם הוא הרבה יותר מובן ואולי גם יותר מזעזע: אדף, כך נדמה, מתקשה לסלוח לעצמו על כך שכאבו הגדול על מות אחותו כרוך אצלו בעונג הגדול של כתיבת שירה. המודעות העצמית החריפה הזאת, שאינה אלא מודעות לפגיעותו ולחירותו כמשורר – כלומר לפגיעותו ולחירותו כדמות אגדית למחצה המגיחה ממעמקי השפה – היא שאיפשרה לו לכתוב ספר שירה נועז ומרשים כל כך.
שמעון אדף, אביבה-לא, דביר
2 תגובות
באמת שיר שנתקע בגרון הקורא.האבל כאן ממש מוטח בפרצוף.
אכן,בקורת עניינית,אותה אני קורא כאן בפעם השניה,
אך הפעם טרחתי להגיב.(אציין כאן שקניתי את הספר במועד הפצתו).