לספר הביכורים של שלומי חסקי יש שם נהדר – "האקדמיה ללשון מגומגמת". לגמגום, כלומר לבחירה בשפה "פגומה" כביכול, עילגת על פי הקריטריונים המקובלים, יש מסורת מפוארת בשירה המודרנית, וגם בשירה העברית של המאה העשרים יש לה כמה גיבורים משמעותיים, כמו אבות ישורון, אמיר גלבוע ויונה וולך, אם כי אפשר לסגת אפילו רחוק יותר במעמקי המסורת, ולהגיע עד לגמגומו המפורסם של דוד המקונן על אבשלום: "בני אבשלום בני בני אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני."
לפואטיקה של הגמגום יש כמה סוגים של הצדקות. סוג אחד ניכר בקינה על אבשלום: יש סערות רגשיות שמוטב לא לכבול אותן בשפה סדורה מדי, שכן שפה כזאת עלולה לעוות את אופיין הכאוטי, המתפרץ, הבלתי נשלט. סוג אחר של הצדקה לגמגום הוא פוליטי או כמו-פוליטי: האידיאל של שפה רהוטה מייצג בדרך כלל מסורת סמכותית המבחינה בין ראוי ומכובד לבין בלתי ראוי ומבוזה – והמשורר מוצא את עצמו לא פעם מעניק את קולו דווקא לעמדה הנדחקת לשוליים, המבוזה, המושתקת. אבות ישורון, למשל, חש צורך לשלב בעברית שלו מבנים וצלילים שמקורם ביידיש או בערבית. יונה וולך ייצגה ברבים מגמגומיה הוירטואוזיים את הקושי של משוררים ישראלים בני דורה להיות נאמנים למסורת פיוטית זרה, אירופאית, בלתי מוכרת בעצם, שיוצגה על ידי הרטוריקה המליצית של אלתרמן או על ידי האירוניה המשוכללת של זך – שגם היא, מנקודת המבט של השירה שקדמה לה, נתפסה לעתים קרובות כמין גמגום חסר שחר ונטול צורה.
במידה רבה הרוב הגדול של השירה העברית הנכתבת היום, טובה יותר או פחות, היא "מגומגמת". האידיאלים הישנים של צלילות, סדר ורהיטות, הנטייה לזהות שירה עם רעיונות גדולים המבוטאים בתקיפות סמכותית, נזרקו לפח כבר לפני שני דורות לפחות. כדי ששיר ייחשב שיר חייב איפוא להיות בו יסוד בולט למדי של "גמגום": התפתלות תחבירית, טשטוש המבנה הלוגי של הטיעון, ביטויים של חשדנות כלפי השפה עצמה, כלפי עקרונותיה הדקדוקיים, המגדריים והפוליטיים, כלפי ה"אני" או ה"אנחנו" המגולמים בה וכו'. זה אולי הכאב הגדול ביותר של השירה הצעירה שנכתבת היום: אתה צעיר, משמע אתה מתריס ושובר מוסכמות, מעדיף גמגום חי ופורה על מליצות עתיקות וצפודות, אלא שהמסורת שבה אתה מורד היא עצמה מסורת ארוכה ומבוססת של התרסה, שבירה, גמגום וכיו"ב. המהפכה התרחשה בלעדיך, המסורת התרסקה עוד לפני שנולדת, במה בדיוק תמרוד ולמי אכפת מהגמגום הפרטי שלך? במצב כזה אפילו הרעיון "לחזור מסורת" – כלומר למסורת המודרניסטית – מתגלה כאידיאל בעייתי, כי ההרגשה תהיה שאתה דורך במקום: מעדיף גמגום ישן שכבר הפך לרהוט, אולי אפילו למיושן, על גמגום שהוא לכאורה חדש אבל כבר לא ברור למה הוא נחוץ, אם בכלל.
כל ההרהורים הלא-מאוד-מקוריים האלה חלפו בראשי כשפתחתי את ספרו של שלומי חסקי. בפנים מצאתי שירים יפים, מודעים לעצמם, אישיים מאוד, צנועים במובן הטוב של המילה, שאינם משקפים בשום צורה לא את ההבטחה ל"לשון מגומגמת", בטח לא ל"אקדמיה". רבים מהם הם בעצם מין קינות מעודנות על הזמן החולף ללא טעם, על חדלונה של התקווה במאבקה עם היאוש, על עקשותם של הפחדים המכשילים את החתירה לאושר וכו'. הדימוי ששב וחוזר בהם הוא דימוי הזמן שעצר מלכת – עצר בטראומות של הילדות ושל החיים בכלל, עצר אי-שם בימי נעוריו של המשורר שבהם מפחי הנפש שלו היו עדיין רעננים יחסית, ובעיקר עצר מתישהו בראשית שנות השמונים, שבהן הפואטיקה של חסקי (המעדיפה שיר אישי וצנוע הנסמך על דימויים מן התרבות הפופולרית, מתגמגם בדרך רהוטה למדי ומבטא יאוש זהיר ומאופק) ייצגה את דרך המלך של השירה העברית הצעירה. ואולי חסקי צודק: אולי הזמן באמת עצר מלכת, וכל מה שנותר לנו לעשות זה להדביק טלאים על שטיחי ההתרסה המשובשים ומרבדי הגמגום המתפוררים שארגו לנו אבותינו, כמו שנרמז בשירו המצורף לרשימה.
שלומי חסקי, האקדמיה ללשון מגומגמת, כרמל עמדה
- הבלוג של שלומי חסקי.
- עמיחי שלו משוחח עם המשורר ב-ynet.
- מתי שמואלוף על הספר.
- חן קלינמן על הספר.