ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל נאור פרלמן, הכותבת בכישרון רב על יופיה של שירת "זך המאוחר", כלומר של שיריו משלושים השנה האחרונות. הבעייה היא שבדרכה לתאר את היופי הזה, מעלה פרלמן סדרה של טענות שגויות בעליל על שירתו של זך משנות החמישים והששים. מה שהופך את שגיאותיה למעניינות היא העובדה שפרלמן לא הגתה אותן מליבה: היא פשוט חוזרת על הקלישאות המופרכות שבעזרתן מתארת הביקורת כבר שנים רבות את חטיבת השירה המשפיעה ביותר שנכתבה בעברית אחרי קום המדינה.
איך זה ייתכן שהמשורר העברי המהולל ביותר אחרי אלתרמן עדיין אינו מובן? הכישלון הזה דורש דיון רחב יותר, אבל בקצרה אפשר לומר ששירת זך המוקדמת נפלה קורבן לשתי אי-הבנות. אחת התרחשה לפני שנים, כאשר שירת זך ובני דורו התגלתה לקוראי הספרות העברית. מכיוון שאף אחד לא ידע איך בדיוק לאכול אותה, הומצאה הקלישאה שקבעה את "האני הפרטי" – בניגוד לקולקטיבים כ"אומה" או "מעמד" – כציר פעולתה המרכזי. הבעיה עם "האני הפרטי" היא שיש כמוהו כמעט לכל משורר, ואפשר למצוא אותו, למשל, גם בשירתם של ח"נ ביאליק, אלכסנדר פן או יצחק לאור. מה שחשוב לברר זה איך "האני הפרטי" פועל אצל כל אחד מהם, ובעיקר איך הוא מתחבר למה שמעבר לו – ובעניין זה לא נאמר שום דבר מעניין באמת על זך.
אי-ההבנה השניה התרחשה כאשר מאיר ויזלטיר פרסם (ב"סימן קריאה 10") מאמר משפיע מאוד על זך, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על ויזלטיר, אבל כמפתח לשירת זך הוא בעייתי. באותו מאמר התלונן ויזלטיר ששירתו של זך סובלת מהעדר "ספציפיות", ותיאר אותה כשירה מופשטת, החומקת מכל מחויבות ביוגרפית או היסטורית. בין קלישאת "האני הפרטי" וקלישאת "העדר הספציפיות" יש כמובן סתירה, אבל זה לא הפריע לשתי הקלישאות להתאחד ולהוליד את התפיסה שבמרכזה של שירת זך ניצב מין "אני פרטי מופשט" – יצור כלאיים דמיוני שקל מאוד לתקוף מסיבות כאילו-פוליטיות, ואין צורך של ממש לתהות על קנקנו.
כדי להבין את זך כדאי לחשוב, רצוי עם מינימום של אמפטיה, על האקלים הרגשי של שנות החמישים. אימת מלחמת העולם השנייה ונספחיה (כמלחמת העצמאות) היתה נוכחת אז בכל עוצמתה, והביאה עימה מצד אחד יאוש עמוק, יגון שאין לו תחתית, ומצד שני רעב עצום לשכחה, לנורמליות, לחדוות חיים. מה שהפך את הסתירה הזאת לבלתי נסבלת היא העובדה שבאותן שנים לא ניתן היה לנסח אף אחד מאגפיה באופן ממצה. שניהם, היגון המשתק והשכחה הנחשקת, היו מפחידים מדי. הביטויים המרכזיים של הסתירה הזאת היו איפוא עקיפים, וביניהם אפשר למנות את האופי שלבשה אז המחשבה הציונית – מין צירוף צדקני במיוחד של ציניות ונאיביות – או את אופנת ק. צטניק והסטאלאגים שהיום קל כל כך ללגלג עליה.
אחד הביטויים המרתקים והמורכבים ביותר של רוח הזמן ההוא מתגלה בשירת זך. מי שיקרא את שיריו מאז לא יתקשה לגלות מה פני השטח שלהם אומרים – שהעולם הוא מקום סתמי ואכזרי, מוכה יתמות ומוות. אבל ברבים מהם פועם מתחת לפני השטח הכוח המנוגד ליאוש הזה – אנרגיה רגשית ומוזיקלית שעיקרה כמיהה לאהבה, לחיים, לשירה. ספקנותו של זך המוקדם, ה"אינני יודע" המפורסם שפירנס את קלישאת "האני הפרטי המופשט", לא היתה אלא מין גשר מתעתע שנמתח מעל לסתירה הפנימית החריפה הזאת. תפקידה היה להקנות לשני הכוחות הסותרים, ליאוש ולכמיהה, אופי אחיד כביכול, כמו-נונסנסי, כמעט מרחף – כדי שהשיר לא יתרסק אל התהום שביניהם.
מה שמפתיע זה שפרלמן מנסחת במאמרה גירסה של הסתירה הזאת, ועל כך היא ראויה לקריאות הידד, אלא שהיא מזהה אותה בשיר מאוחר של זך, שבו היא מעוצבת בדרך מרושלת וחשופה במתכוון, כמין פרודיה עצמית, ושוללת במפורש את קיומה דווקא כשהיא ממומשת בכל עוצמתה – בשיריו המוקדמים. מה אפשר ללמוד מהאירוניה המשונה הזאת? אולי שאחד הדברים הנחוצים לפרלמן, ובעצם לכולנו, זה קצת יותר נכונות להבין את האנשים הזרים והמסובכים ההם מראשית ימי המדינה, על הסתירות הבלתי נסבלות ששיסעו את חייהם. למשל – את נתן זך.
מטעם 13, עורך: יצחק לאור
- עמוד הגליון באתר 'טקסט'.
- רשימה של דן לחמן בכתב העת המקוון e-mago.
- לרשימה על מטעם 20.
- לרשימה על מטעם 14.
- לרשימה על מטעם 12.