המשורר שמעון בוזגלו הוא מתרגם חרוץ מיוונית עתיקה ולטינית, ובבת אחת ראו אור שלושה תרגומים חדשים שלו: מבחר של קטעים מה"מטאמורפוזות" של אובידיוס, מבחר אפטיפים (כלומר: כתובות קבר) מיוון העתיקה – שניהם ראויים מאוד לקריאה – ולצידם הספר שהוא המשמעותי מבין השלושה: ספר שירי אנקראון.
מי היה אנקראון? הוא היה משורר, כמובן, שכתב ביוונית וחי בשלהי המאה השישית לפני הספירה, כלומר בזמן המסומן בתולדות היהודים בכינוי "שיבת ציון", השנים שבהן האימפריה הבבלית קרסה בפני כורש מלך פרס. אנקראון, שחי בחוף המערבי של טורקיה של היום, חש אף הוא, ממש כבבל, בנחת זרועם של הפרסים: עירו חרבה במהלך מסע ההתפשטות הפרסי, והוא נאלץ לנדוד צפונה ומערבה עד שהגיע לבסוף לאתונה. ועם זאת דומה שהמאבק בפרסים לא הותיר חותם גלוי בשירתו, שכן את שיריו הוא העדיף להקדיש לעניינים שנראו לו הרבה יותר דחופים וחשובים מפוליטיקה או היסטוריה: בעיקר לאלכוהול ומין.
במקום "אלכוהול", מילה שלא היתה מוכרת לאנקריאון, מוטב לומר "דיוניסוס", אל הגפן והיין. ובמקום "מין" מוטב לומר "ארוס", אל התשוקה המינית. שירתו של אנקראון נודעה לתהילה בחיבור שהוא ידע לעשות בין שני האלים. שוב ושוב מסביר אנקראון בפירורי השירה שנותרו ממנו – שכן כמעט כל שירתו הלכה עם השנים לאיבוד – שיש שתי דרכים לשתות, ראויה ופחות ראויה. בשתיהן יש התהוללות וטירוף, שכן דיוניסוס הוא אל ההתהוללות והטירוף, אבל בעוד הדרך הפחות ראויה מדגישה את הקשר בין שכרות לאלימות ומלחמה, הדרך הנכונה – דרכו של אנקראון – מדגישה את הקשר בינה לכמיהה, אהבה ויסורי אהבה. החיבור שאנקריאון יצר בין שתיה לתשוקה הגיע לשיאו בדימויים שמעלים על הדעת מין אוראלי, כמו במילים "תן לי לשתות 'לחיים', אהוב, מעונג הירכיים שלך", ומכאן השם שבוזגלו העניק לספר, "שותה אהבה", המיוסד גם הוא על מילים שאפשר ליחס לאנקריאון עצמו.
אני כותב "אפשר ליחס לאנקראון עצמו" מכיוון ששירים רבים שיוחסו במשך השנים לאנקריאון נכתבו הרבה אחרי מותו. אלה הם שירי האנתולוגיה המכונה "אנקראונטיאה", שתרגומה מיוונית ללטינית במאה ה16, ולאחר מכן לשפות אירופאיות מודרניות, הפך את אנקריאון למשורר נערץ, אם כי לאו דווקא בזכות השירים שהוא עצמו כתב אלא בזכות שירים שאחרים כתבו בשמו ובהשראתו. בעצם יש שתי דמויות שאפשר לכנות "אנקראון": אנקראון ההיסטורי, משורר ארכאי שמשירתו נותרו כאמור רק פירורים, ואנקראון נוסף, בדיוני או מיתולוגי למחצה, שהעניק חסות והשראה לשירים לא מעטים, ביניהם יפים להפליא, שנכתבו אמנם אחרי מותו אך שרדו בשלמותם. הספר "שירי אנקראון" בתרגום טשרניחובסקי, שראה אור בורשה ב1920, הוא בעצם מבחר משירי האנקראונטיאה, כלומר משירי אנקראון השני, המיתולוגי. ב"שותה אהבה", לעומת זאת, מפגיש אותנו בוזגלו עם שני האנקראונים, שכן לצד מבחר מרשים מהאנקראונטיאה אפשר למצוא בו גם את כל פירורי השירה ששרדו מאנקראון עצמו. ודווקא המפגש הטעון הזה, המתואר בשיר המצורף לרשימה, הוא שמעניק לספר חלק חשוב מיופיו.
בוזגלו הוא מתרגם אסרטיבי, שמקפיד להותיר את טביעת האצבע המיוחדת שלו בתרגומים עצמם, בעיקר באמצעות העברית המיוחדת שהוא מעצב למענם, הממזגת חן וחוש מידה קלסיים עם עיוותים מחושבים היטב שאמורים להעניק לה אופי כמו-דיבורי או כמו-ישראלי. התוצאה היא מכלול מענג ומרתק שאפשר לעקוב אחרי החיבורים השונים שדרכם הוא מתהווה, כולם חיבורים בין שתייה או יניקה לבין תשוקה או אהבה: ארוס ודיוניסוס, אנקראון והאנקראונטיאה, מופת ותרגום.
אנקראון, שותה אהבה, בחר ותרגם מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו, אבן חושן
- הספר באתר ההוצאה.
- שלושה קטעים מתוך שירי אנקראון באתר המתרגם.
- ראיון שערך דוד (ניאו) בוחבוט עם המתרגם ב'הארץ'.
- לרשימה על 'ספפו'.