כדי לחשוב ברצינות על יצירתה של המשוררת האמריקאית אן סקסטון (1928-1974) צריך לחשוב ברצינות על התאבדות, ואולי המילה "לחשוב" לא מתאימה כאן, אלא מילים אחרות, מסוכנות יותר, כמו "לדמות", "להרגיש", "להתנסות", אולי אפילו "להיזכר". צריך לנסות להיזכר איך זה, כלומר לנסות לדמות מצב שבו החיים טעונים כל כך, מרוכזים כל כך בכאביהם ובכמיהותיהם, עד שהם משתוקקים לפקוע, להחלץ מתוך הגוף ולהשאיר אותו מאחור. מצד שני ברור שעצם האפשרות להיזכר בזה, לדמות את זה, לכתוב על זה שיר, מגבילה את מחשבותינו לניסיונות התאבדות כושלים, ולמרבה המזל נסיונות ההתאבדות של סקסטון נכשלו שוב ושוב. כולם למעט האחרון.
כשאן סקסטון התחילה לפרסם את שיריה בשלהי שנות ה-50, תוכנם נחשב פראי, חדשני, מאתגר, שערוריתי, מושך בעוצמתו הלשונית אבל גם מרתיע ומסוכן, ולרבים לא היה ברור אם בכלל מדובר בשירה לגיטימית או ביומן אישי מדי שמוטב היה להשאיר בחשכת החיים הפרטיים. היא תיארה בהם את אשפוזיה הפסיכיאטריים, נסיונות ההתאבדות שלה, מערכות היחסים השבורות שלה עם הוריה ובנותיה ומאהביה ובעיקר עם הפסיכיאטרים שטיפלו בה, ואת נטייתן של אהבותיה להפוך למערבולות אלימות הדומות מאוד לכמיהה להתאבד. לכאורה לא היה בכך הרבה חידוש, שכן כבר במאה ה-19 התחילה הספרות האירופאית – הרוסית והגרמנית, למשל – לעסוק באופן אובססיבי בדמויות טרופות דעת ובהתרחשויות נפשיות קיצוניות, אבל היתה תמיד גם מין הסכמה, כוזבת במידה רבה, שמחיצה מפרידה בין הסופר או המשורר עצמו לבין גיבוריו, סיפוריו, שיריו. ואז, קצת אחרי מלחמת העולם השניה, התגלו "המשוררים הוידויים" האמריקאים, שלצד סקסטון בלטו ביניהם גם סילביה פלאת, רוברט לוואל וג'ון ברימן, ושינו כמדומה את הכללים: המחיצה בין חיי המשורר ליצירתו הוסרה, וחייו הטרופים והשבורים של המשורר התייצבו במרכז שירתו.
ברור שהמחיצה לא באמת הוסרה, אלא רק שינתה את מיקומה. החיים והאמנות המשיכו לנהל את משחק ההשתקפויות האינסופי שלהם, שכן עד מהרה התגבשה הסכמה רחבה ששיריה של סקסטון אינם "יומן" אלא יצירות ספרות משוכללות ומרהיבות. אלא שבינתיים נוספה למשחק הזה התנסות חדשה, ועימה שפה חדשה: התנסותו ושפתו של המטופל הפסיכיאטרי ו/או הפסיכואנליטי. ואכן, אחד החידושים המשמעותיים ביותר של סקסטון מתגלה כשבוחנים את המקום שמטפליה הפסיכולוגיים (ששניים מהם הפכו למאהביה) תופסים בשירתה: הם מתגלים בה כמין מלאכי גאולה וחורבן פרטיים שנשלחו על ידי אלוהים מסתורי, אישי וחילוני עד כאב.
את "שיעורים ברעב", מבחר התרגומים משירת סקסטון שראה כעת אור, העניקה לנו המשוררת יעל גלוברמן. התרגומים נהדרים, מופת של קשב ורגישות למתח בין תוכן פראי וצורה מגובשת שסקסטון התמחתה בעיצובו, וליחס הרצוי בין האנגלית שלה לעברית שלנו. התרגומים כל כך טובים שאפשר פשוט להיסחף אל תוך המערבולת הוירטואוזית שלהם, מערבולת שמתרגמת את רגשותיה הקיצוניים ביותר של סקסטון לתבניות ספרותיות יציבות ומסוגננות להפליא. למשל: לגרסאות יפהפיות, אכזריות בחוכמתן, של אגדות האחים גרים, או לגרסאות חילוניות, אכזריות לא פחות, של וידויים דתיים מרחיקי לכת. אלה הם וידויים על חטא נורא שחותר להתגלגל בעונש נורא, החטא והעונש הכרוכים בכמיהה להתאבד, ועל אשמות נוספות שמובילות אליה או נובעות ממנה, כמו זו שסקסטון מתוודה עליה בפני בתה ג'ויס בשורות השיר המצורפות לרשימה – השורות שחותמות את אחד משיריה המוקדמים היפים ביותר: "הדיוקן הכפול".
אן סקסטון, שיעורים ברעב, תרגמה: יעל גלוברמן, קשב לשירה