שירתו היידית של אברהם סוצקבר (1913-2010) היא אוצר בלום של חוכמה ויופי הממתין עדיין על מפתנה של השירה העברית. "בלום" בשני מובניה של המילה: מלא וגדוש, אך גם קשה לגישה, כלומר סגור וחסום. ולכן צריך להודות לבני מר, העורך והמתרגם של "חרוזים שחורים", מבחר חדש מיצירתו של סוצקבר, על שביל הגישה המיוחד שהוא פרץ למעננו אל האוצר הזה.
בהקדמה שלו ל"כינוס דומיות", קיבוץ התרגומים משירת סוצקבר שראה אור ב2005, ניסה בנימין הרשב להסביר את הצד "הבלום" – השופע והחסום – בשירת סוצקבר, והצביע על "שלושה מעגלים קסומים" שחוצצים בינה לבין קוראי העברית בני זמננו, אך גם מגוננים עליה מפני הזמן החולף ומבטיחים לה חיים ספרותיים ארוכים. ראשית היידיש, השפה שבה סוצקבר הפליא לעשות. שנית השואה, שניצבת בלב תולדות חייו ושירתו. ושלישית משהו מיוחד במשורר עצמו – בביוגרפיה שלו, באישיותו, בפואטיקה שלו – משהו שהפך אותו לדמות אגדית, למין עוף חול שהתרומם אפל וזוהר מתוך האפר.
מה שמכריע הוא השילוב בין שלושת המעגלים, עם דגש על השלישי – הצד האגדי, המכושף, צד היופי והחסד והישועה, בחייו ובשירתו של סוצקבר. קשה לקוראי עברית להיענות לחוט המשולש שקושר בין יידיש, חורבן ואגדה. זה צירוף יהודי מדי – ויהודי מדי בנוסח הישן, "הגלותי". אבל זה בדיוק העניין, ונדמה לי שזה גם מה שמר מנסה להסביר בתרגומיו: שדווקא לחיבור הזה, שבין יידיש, חורבן ואגדה, הצליח סוצקבר להעניק תוקף ושגב אסתטיים, ולהפיק ממנו יופי חושני וגבישי גם יחד, כמי שמפזר כוכבים בשמי הלילה.
אולי זה לא בדיוק מה שמר כותב בהקדמה לספר, אבל זה מה שהוא עושה בפועל, בספר עצמו: משרטט את כנפיו של עוף החול, כלומר מדגיש את כשרונו של סוצקבר לברוא את חייו מחדש באמצעות מילים מכושפות. ההכרעה המשמעותית ביותר של מר היתה להשתית את עיקר הספר דווקא על תרגומים מהפרוזה של סוצקבר – סיפורים קצרים, ממוארים, ואפילו הרצאות שנשא במסעותיו ברחבי העולם היהודי, בתוקף תהילתו כאוד המוצל הזוהר ביותר של שירת יידיש. ושם, בתוך הפרוזה הזאת, שיבץ מר את תרגומיו היפים לשירי סוצקבר, והעניק להם חיים והקשר.
צריך לקרוא את הפרוזה של סוצקבר. היתה לו נגיעת פלא במילים. כל זיכרון הוא ידע להפוך בכמה קווים למעשיה, לאגדה, לרגע של התגלות מכושפת, בלי לקפח את חושניותו החד פעמית ואת הכאב שממנו בקע.
אחת הדוגמאות המופתיות ליכולת הניסית הזאת, לתרגם חיים לאגדה, היא מעשה שקרה לסוצקבר ורעייתו פריידקה ב1943, כששניהם היו פרטיזנים ביערות נארוץ'. פריידקה גילתה שטבעת הנישואים שלה נשמטה מאצבעה, הלכה לחפש אותה ונעלמה. כעבור שעות, טרוף יאוש, נטל המשורר אבן והכה בה שוב ושוב על גזע עץ חלול. והנה הגיחה מן השיחים דמות בלהות מדממת, עטופה לטאות ונחשים, דומה למכשפה. חלפו כמה רגעים לפני שסוצקבר קלט את טבעת הזהב באצבעה – וידע שניצל שוב: פריידקה חזרה.
סוצקבר עצמו ראה בסיפור הזה מפתח להבנת חייו ושירתו. העיקר בעיניו היתה האבן המכה בעץ החלול, ובדרך פלא שולה את העולם מתהום הנשיה ובוראת אותו מחדש. בנמשל העץ החלול הוא תשוקתו הבלתי נדלית של המשורר לחסד, והאבן שמכה בו היא השפה – היידיש והתרבות היהודית הגלומה בה – אבל חשוב לשים לב גם למשל עצמו: לכך שהוא מעוצב כסיפור אוטוביוגרפי שמתרומם לדרגת אגדה. וכדאי לקרוא את "חרוזים שחורים" כדי לעקוב אחר המטאמורפוזה הזאת, וללמוד ממנה מהי שירה.
אברהם סוצקבר, חרוזים שחורים, תרגום ועריכה: בני מר, הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.