יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות "דור המדינה" והשירה הישראלית בכלל, שחגג בינואר השנה יום הולדת שמונים. השירים אומרים לכאורה משהו כזה: הגיע הזמן להיפרד, כלומר להתכונן למטאמורפוזה שהופכת משוררים חיים למתים, לסגור מעגלים שעוד ניתן לסגור, ולתאר את מה שמתגלה כשמשקיפים על החיים סמוך לקיצם. ומה שמתגלה קודר מאוד: עם הצטמצמות העתיד הכרוכה בקרבה למוות, מסביר שם פנקס, לא רק ההווה נשחק, גם העבר מאיים להיעלם. "האם אי פעם חייתי?" הוא שואל בשורת הסיום של השיר "כמעט לא הרגשתי איך השנים האלה חלפו", ובשיר "מטאוריט" הוא חושב על "ההיסטוריה", כלומר על מה שיוותר אחרי מותו, וקובע: "אין היא יודעת דבר על זכרונותינו/ שהיו לשחיק עצמות, לאבק, גם זה לא -/ האירועים הסיסמיים המחזוריים בחיינו/ לא היו אלא שמועה".
וכאן, סביב הפחד מהיעלמות העבר, כלומר מהיעלמות הזיכרון, השירים חגים סביב צירם ומתהפכים. כי אם פנקס צודק, ומה שנעלם במותנו הוא קודם כל זכרוננו, לא רק משמעות המוות נחשפת, גם משמעות החיים. החיים, מתברר, הם זיכרון. וליתר דיוק: גבול החיים הוא גבול הזיכרון.
"גבול הזיכרון" הוא צירוף המילים המשמעותי ביותר בספר. הוא מופיע בשמו של אחד השירים, "גבול הזיכרון 1938-1948", ופותח את השיר שחותם אותו, "גבול הזיכרון משתרע הרחק עד לקצה תחום האנשים שאהבנו". כשפנקס משרטט את הגבול הזה הוא חוזר לילדותו: למות אביו ערב מלחמת העולם השניה, לבריחת המשפחה מאירופה הכבושה לפלסטינה, ולמות אחיו במלחמת השחרור. בשיר אחר הוא מניח לגבול להתגלות מבעד לזכרונות אמהיים, מאושרים, חלומיים, מתל אביב של שנות ה40. גבול הזיכרון, במילים אחרות, קשור לזכרונות ילדותו של פנקס ולזכרונות הוריו ויקיריו שהתערבלו לתוכם, ומתוך הזכרונות האלה מבצבץ ונחשף, לפעמים במילים מפורשות ולפעמים ברמז, ההקשר הלא-חלומי, ההיסטורי, שהתווה להם גבול וקבע את מסלולם – חורבן יהדות אירופה והולדת התרבות הישראלית.
שירתו של פנקס, כשירת רבים מבני דורו, הייתה נטועה תמיד בהקשר הזה – בתהליך ההיעלמות הדו-סטרי שמאפין את חיי המהגר: התהליך שבו זכרונות פרטיים ותרבותיים נעלמים לטובת ההווה, וההווה מצידו מתעקש לשוב ולטבוע באוקיינוס הזכרונות. בשירים שכתב בשישים השנים האחרונות ניסה פנקס להתמודד עם מערבולת ההיעלמויות הזאת באמצעות שימוש יצירתי במיוחד בדמיונו הלשוני, שאפשר לו לברוא מרחב-ביניים, פרטי ופנטסטי במידה רבה, בין העבר האירופי הנעלם וההווה הישראלי שתפס את מקומו – מרחב שדמה לעתים קרובות לאימפריה ים-תיכונית מתפוררת שמרכזה במין רומא או ונציה או אפילו מין קונסטנטינופול של היסטוריה אלטרנטיבית, והיא פורשת משם את חסותה על תל אביב של המאה העשרים. נדמה שבספרו החדש האימפריה הזאת קורסת לתוך עצמה, ומבעד לרשת החורבות והמכתשים שהיא מותירה אחריה מסתמן גבולה: גבולם המשותף של הדמיון והזיכרון.
דמיונו הלשוני של פנקס העניק תמיד לשירתו יופי נדיר, שהגיע לפחות לשני שיאים: אחד מהם בספרו "אל קו המשווה" מ1975, שבו הוא ניסה לדמיין ולבדות לעצמו ילדות אחרת, ועוד אחד בספרו "אנטנות וחיישנים" מ2008, שבו הוא ניסה לדמיין ולבדות את מותו. מה שחדש בספרו החדש אינו המפגש עם זכרונותיו או עם המוות הקרב, גם לא העיסוק בזיקה בין מה שמתעקש להיעלם לבין השארית הנותרת, אלא ההכרה בכך שהשארית הזאת אינה רק מדומה ובדויה אלא גם זכורה וממשית. הדמיון נדחק בשיריו החדשים אל גבולו, גבול הזיכרון, ומפנה מקום ליופי מסוג חדש: קודר יותר, אך גם מוצק וחשוף.
ישראל פנקס, האם את עדיין רואה אותי, אבן חושן.
- רשימה של שמעון זנדבק ב'הארץ'.
- חוה פנחס כהן על הספר ועם המשורר ב'הארץ'.
- לרשימה על 'אנטנות וחיישנים'.