מבחר השירים החדש של אנדד אלדן, שחגג לפני כמה חודשים יום הולדת תשעים, הוא הזדמנות מצויינת לנסות להבין את אחד המשוררים היחודיים והחידתיים ביותר בתולדות השירה הישראלית. נקודת המוצא של שירתו היתה דווקא צנועה. בניגוד למשוררים אחרים שהתחילו לפרסם במקביל לו, כזך ועמיחי, הפגין אלדן נאמנות לדור המשוררים שבצילם צמח, דורם של שלונסקי, אלתרמן ורטוש, וכתב שירה שהעדיפה את הסמלי על הקונקרטי ואת המוגבה על המאופק. גם מבחינה מוזיקלית דמתה שירתו בראשיתה לגרסה סבוכה ומהוססת של הוירטואוזיות האלתרמנית. והכי חשוב, הוא חש שותף לחווית היסוד של הדור ההוא, חווית ההשתרשות היהודית בפלשתינה (א"י), שהגיעה לשיא עקוב מדם והרה גורל במלחמת השחרור.
אבל משהו הלך והשתנה עם השנים, ושירתו של אלדן, בלי לוותר על שורשיה, נעשתה אוונגרדיסטית ופרועה יותר ויותר, כאילו משהו השתבש או התהפך אצלו ביחסים בין צליל ומשמעות. המצלול הפך לעיקרון המארגן העיקרי של שיריו, ואילו המשמעות הלכה ונעשתה הרמטית, בלתי מפוענחת, מפורקת ומפוררת, כאילו אלדן מתעקש לכתוב בצופן פרטי שנועד להסתיר במקום לחשוף. שיריו הלכו ודמו, גם מבחינה גרפית, לנופים מילוליים ומוזיקליים פראיים, מין נופי רפאים מחורצים בואדיות ומהמורות, אותיות והברות, שריקות וגמגומים, שקשה לדעת מנין ולאן הם מוליכים. אפשר היה לזהות בנופים האלה את ארץ ישראל, אבל זאת היתה ארץ ישראל משונה מאוד, כאילו מישהו עקר אותה מהעולם הזה ונטע אותה בצד האפל של הירח. והתעוררה השאלה, שאכן נשאלה לא מעט, מה קרה לאלדן? מה הוא בעצם רוצה?
האם המבחר החדש עוזר לפוגג את המסתורין? במבט ראשון המסתורין דווקא מתעבה. בניגוד למבחר הקודם משירתו, שראה אור לפני כתשע שנים ונערך בהתאם לציר ביוגרפי-כרונולוגי – שמקל בדרך כלל על הבנת המשורר והתהליכים שעיצבו את יצירתו – המבחר החדש מאורגן בתבנית הרבה יותר מסתורית, המתוארת בגב הכריכה כ"סימפוניה פיוטית בשלושה חלקים". כאילו המשורר החליט להקצין את העיקרון שמקשה ממילא להבין את שירתו, זה שמעדיף צליל על משמעות, ולמתוח אותו מהשיר הבודד אל הספר כולו.
אבל בקריאה רביעית או חמישית משהו בכל זאת מתבהר. רמז ראשון להתבהרות צף מתוך עובדה מעניינת: בין שירי הספר קופצת לעין קבוצת מצומצמת של שירים שבניגוד לאחרים דווקא קל להבין את משמעותם. אלה הם שירי קינה, שמצורפת להם בדרך כלל הקדשה למתים שלכבודם חוברו, למשל: "לחמישה שנפלו בדרך פטרה, היא סלע-אדום, ב1953." וכשמנסים להבין את מקומם של השירים האלה במכלול, קופצת פתאום השערה פרועה שמתגלה אט-אט כמפתח אפשרי לפיענוח הפואטיקה הייחודית של אלדן בכללה: ההשערה ששירתו היא בבסיסה שירת אבל וקינה.
מדובר בקינה מיוחדת מאוד, שחותרת לגעת במת עצמו, בעפר או בנוף שבו הוא נעלם, ברוחו הנעדרת שעדיין נושבת, בקולו הנאלם. לאלדן חוש מיוחד שמאפשר לו להאזין לדיאלוג שמתנהל בין מתים וחיים, והוא עושה זאת גם כאשר השיר נע לכאורה במרחבים אחרים – בין אהבה לאלימות, למשל, או בין תשוקה ואשמה, או בין אמהות לאבהות, כמו בשיר המצורף לרשימה. לא פלא ששיריו נעשו ברבות השנים סדוקים ושבורים כל כך, דומים יותר לנופי רפאים מגומגמים מאשר למנגינות סדורות וצלולות. הגילוי מותיר שאלות לא פתורות – בעיקר תהיות הנוגעות לזהותם ולתולדותיהם של המתים האלה, למטען הפוליטי והמגדרי שלהם ולתפקידם הסמלי – אבל בעקבותיו זוכה שירתו של אלדן בתוקף מחודש שמבהיר את מניעיה: כך כנראה נשמעים שירים המנסים לדבר אל המתים בשפתם החידתית, שתולשת צלילים ממשמעויות כדי שיתחברו מחדש.
אנדד אלדן, קשור בשפע שורשים, הקיבוץ המאוחד