"קוד", ספרו החדש של ערן הדס – שמעבד את חמשת חומשי התורה לרצף של יחידות לשוניות הדומות לשירי הייקו – הוא פריצת דרך משמעותית ביצירתו, וכדי להבין למה, כדאי לומר משהו על שאיפותיו של הדס עד עכשיו, לפני ש"קוד" נכתב.
הדס עסוק כבר לא מעט שנים בניסיון לכתוב שירה ממוחשבת. הוא כותב לשם כך תוכנות-מחשב מיוחדות, מין מעבדי-תמלילים אוטומטיים, ומשתדל שתוצריהם ידמו ככל האפשר לשירים. אחד מנביאי הרעיון היה דוד אבידן, שהשתעשע כמוהו בשיתופי פעולה בין שירה ומחשב, אבל יש הבדל משמעותי בינו לבין הדס. אבידן היה בעיני עצמו משורר-על: הוא אהב לדמות את עצמו לחיזר או לאורח מן העתיד שהגיע אלינו מתרבות הרבה יותר מפותחת-תקשורתית, ומחשבים היו בעיניו מורי דרך ועמיתים לשכלול עצמי. במילים אחרות: העיקר אצלו, כמו אצל רוב משוררי העבר, היתה הוירטואוזיות היצירתית שלו, והוא רתם את הטכנולוגיה לצרכיה. גם הדס רוצה להשתמש בטכנולוגיה כדי לפרוץ את גבולות התודעה האנושית – את הכבלים של ביוגרפיה ומסורת – אבל לא כלפי מעלה, אל וירטואוזיות מסוג חדש, אלא כלפי מטה, אל היסודות האלמנטריים, המגומגמים, של השפה. אם אבידן שאף להיות אולטרא-משורר, ולנסוק מעל לשאר המשוררים, הדס שואף להיות אינפרא-משורר, ולחתור אל הבסיס שעליו כולם ניצבים.
בהערת אגב אפשר לומר שאולטרא-שירה ואינפרא-שירה הם שני קצוות בולטים בשירה הצעירה: מצד אחד אולטרא-משוררים כנעם פרתום ורועי חסן, שמשקיעים ביצירתם את כל נשמתם ואישיותם והופכים אותה למעיין נובע של קונפליקטים רגשיים וחברתיים, ומצד שני אינפרא-משוררים המזוהים עם כתבי עת כ"מעין", "הבה להבא" ו"ננו-פואטיקה", שמתעקשים על הקצה ההפוך: שירה שמעלימה את עצמה אל הקטן, הממוזער, הדיגיטלי, הבלתי-אישי והבלתי-שירי.
ובחזרה ל"קוד". לכאורה מדובר בהמשך ישיר של מה שהדס עשה עד עכשיו. תחילת הפרוייקט בבניית תוכנה שמחפשת בטקסט נתון, לא חשוב איזה, רצפים דמויי-הייקו. הייקו הוא שיר יפני שיש בו שבע עשרה הברות המאורגנות בשלוש שורות: חמש, שבע, חמש. יש להייקו מאפיינים נוספים, אבל הדס הסתפק במאפיין הטכני הזה, בחר בטקסט, ספרי התורה, הפשיט אותם מטעמי המקרא, הפעיל עליהם את התוכנה כמו שדוחסים בצק למכונת פסטה, והמכונה פלטה אטריות מקראיות שלכולן אותה צורה: צורת ההייקו.
ברור שהטקסט שהדס בחר משנה לחלוטין את כללי המשחק. ברור גם שבזיווג הזה, של תורה והייקו, התורה הופכת לעיקר וההייקו לטפל. אפשר היה לדחוס את המקור המקראי למכונת פסטה שונה, המייצגת ארגון אחר של הברות ומילים, ולתוצאה היה אותו אפקט: גרסה מקוטעת ומגומגמת של טקסט מוכר ומהדהד, שמשתלט על תשומת הלב. יותר מזה: ברגע שהדס פנה לתנ"ך, הוא העלה באוב מסורת עתיקה ומרכזית מאוד בתולדות השירה העברית, את מסורת הפיוט, שאהבה לעשות לחומר התנ"כי משהו דומה לכאורה למה שעושה לו הדס: להתאים אותו לתבניות צורניות לא פחות תובעניות מצורת ההייקו, בעצם הרבה יותר, כמו אקרוסטיכון, חריזה ומשקל, תוך רגישות לקישורים הלקוחים מהמדרש וההלכה ולמקומו של הפיוט בסדר התפילה.
חלק מהפיוטים האלה מכונים "רהיטים", אולי בשל רהיטותם. תחשבו למשל על רהיט לשבועות, שבו עשרת הדיברות נדחסים לתוך "מכונת פיוט" וירטוראוזית – של הפייטן האשכנזי שמעון ב"ר יצחק, למשל – ונפלטים ממנה בדפוס חדש לגמרי, מופלא לא פחות מהמקור. וזה מה שמרתק ב"קוד" של הדס: בניגוד לפייטנים הקדומים ולאבידן, ששאפו לריבוי משמעויות ורהיטות, הטקסט שלו שואף לאחידות וגמגום. זה "הקוד" שלו – הצופן שמאפשר לו לחזור לתנ"ך ולהעניק לו חיים חדשים, מסתוריים, מנותקים מכל מסורת פרשנית, אינפרא-פואטיים.
ערן הדס, קוד, פרדס
תגובה אחת