הטבעונות עולה וצומחת, והנה היא פורצת בקול גדול אל השירה העברית, בעזרתו של המשורר חן ישראל קלינמן. סימן מבשר לפריצה התגלה לפני קרוב לשנה, בגיליון 104 של "הליקון", שבו חבר קלינמן לרון דהן ודרור בורשטין, העורך הקבוע של כתב העת, כדי לערוך יחד אסופה של יצירות ספרות מכל הזמנים שכונתה "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". התוצאה היתה רופפת ולא משכנעת, כנראה בגלל ספקות של העורכים עצמם באשר לתוקף הספרותי של בשורתם, ספקות שנוסחו בגלוי בפתח הדבר של הגיליון. בורשטיין טען שם שלא מדובר בבשורה חדשה אלא במסורת ספרותית עתיקה ומכובדת, ושהגיליון לא נועד לעורר רגשי אשמה – התנצלויות שכל אחת מהן היתה הסחת דעת מסוג אחר: ברור שמדובר בטרנד רב עוצמה שהולך וגואה דווקא עכשיו, וזקוק לעיצובה של מסורת חדשה, וברור שהמטרה היא להניע אנשים לנקיטת עמדה, ורגשי אשמה – כלומר אחריות מוסרית – הם אספקט מהותי של התופעה כולה.
הספקות ששידרה האסופה מתפוגגים בספרו החדש של קלינמן. הספר הוא פואמת ענק מקורית וכריזמטית המורכבת משירים וקטעי פרוזה, וידויים אישיים וחזיונות אפוקליפטיים, דרשות פילוסופיות והתקפים של קדחת נבואית. קלינמן משלב רטוריקה מושחזת, בהירה ומשכנעת, עם רגש סוער, מתפרץ ומתפקע, כדי לעצב שתי בשורות: את בשורת הטבעונות הלוחמנית, ולצידה את בשורת רוחו הגדולה של המשורר, שליבו פתוח לכל סבל, ובזכותה הוא הפך לחוזה ומבשר של תמונת העולם החדשה.
"תיקוני שואה" הוא ספרו הרביעי של קלינמן. הפואטיקה המיוחדת שלו, שמשלבת רטוריקה פילוסופית עם תחושת ייעוד אקסטטית מהזן הנבואי, מוכרת מספריו הקודמים, אבל שם היא קרטעה ללא תכלית. האנרגיה המילולית הרעבתנית שלה לא הצליחה להטיל עוגנים קונקרטיים בעולם, ובעיקר לא הצליחה להימנע מאנכרוניזם בוטה, כלומר מההרגשה שהיא עוסקת בגילוי אמריקות שהתגלו מזמן. תמונת עולמו הפנתאיסטית של המשורר, הרואה בטבע על כל גילוייו אלוהות מקודשת, ובעיקר שאיפותיו המוסריות הנשגבות, משכו אותו לעיצובן של שפה ונקודת מבט שאפיינו משוררים עבריים לפני מאה-מאתיים שנה, איפשהו במרווח הגדול שבין שירתו המשכילית של אד"ם הכהן, מחבר יצירת המופת "החמלה", לאצ"ג, שהפואטיקה האקספרסיונטית שלו היא המודל העיקרי של שירת קלינמן.
הספר החדש פותר את הקשיים האלה. נמצא העוגן הקונקרטי שמעניק לתסיסה הרוחנית של קליינמן צורה ומקום בהווה. והעוגן הזה הוא טבעונות, וליתר דיוק: אמפתיה נטולת סייגים לבעלי חיים. אמפתיה זה העיקר: היכולת להזדהות עם זולת נטול שפה אנושית, אבל חי וחש ואוהב וסובל ומודע לכאביו. לאמפטיה הזאת מעניק קלינמן שני ביטויים עיקריים: אחד שמוכר מהתעמולה הטבעונית, והיא הפיכת העולם האנושי, דווקא בגילוייו הפשוטים לכאורה, כאכילה ושתיה, לבית מטבחים מוצף בדם ואכזריות, שכול ואימה; ועוד אחד, קצת פחות מוכר אבל דווקא בו שירתו של קלינמן מגיעה לשיאה, המוקדש לתיאור התקשורת האוהבת בין המשורר לחיות המחמד שלו (כמו החתולה אוניקה, גיבורת השיר הקצרצר המצורף לרשימה) – תקשורת שחוצה גבולות של שפה ומין זואולוגי, ואמורה להדגים את צידה המענג והמושך של האמפטיה.
והאמפטיה הזאת, כך מתברר בעמודים הרבים שקלינמן מקדיש לה, דומה יותר מכל לחסות אבהית. קלינמן מתגלה בעמודים האלה כהורה לחיות המחמד שלו, ובעקבות כך לבעלי חיים בכלל, שבדומה לתינוקות אנושיים אינם יכולים להשתמש במילים ולהתגונן בכוחות עצמם מאכזריות, ולכן הם דורשים קשב ומסירות טוטאליים. וקשה שלא לחוש שההורות המורחבת הזאת, הכמעט אלוהית, המפנה רגשות אמהיים ואבהיים לכל מי שיש נשמה באפו, היא המפתח להבנת התודעה הטבעונית של קלינמן, וללהט הגדול שלו כמשורר נבואי.
חן ישראל קלינמן, תיקוני שואה, עמדה חדשה
- רשימה של אייל מגד ב'הארץ'.
- רן יגיל משוחח עם המשורר ב-nrg.
- ברק ברתנא מראיין את חן קליינמן ב'וואלה'.
- על הספר בבלוג של צור ארליך.
- לרשימה על הספר 'במלוא מוטת הבריאה'.