לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר למצוא בספר לא מעט דרמות: הוא נפתח בדרמה משפחתית, המתרכזת במשולש סוער של אב ובת ואם, ומתפתח לסדרה של דרמות-המשך – פמיניסטיות, לשוניות, תרבותיות – אבל ככל שקוראים בו יותר, הולך ומתברר שהדרמה המשמעותית ביותר היא הדרמה המקצועית: המתח בין הפסיכולוגית והמשוררת.
קשה להיות פסיכולוגית, קשה להיות משוררת, והכי קשה להיות פסיכולוגית-משוררת. פסיכולוגים הם בני אדם, שרוטים כמו כולנו, אבל המקצוע המשונה שלהם, ובעיקר תהליך ההכשרה שמלווה אותו, מחייב אותם לטפח פרסונה של אדם בריא, בוגר, המודע לגבולותיו ומקפיד עליהם, ולכן אפשר לסמוך עליו שיקח אחריות על נפשותיהם של אנשים אחרים. משוררים, לעומת זאת, נולדו להיות פציינטים נצחיים, חוצי גבולות וחסרי אחריות: מבולבלים, חשופים, קרועים לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ. איך אפשר להיות פסיכולוגית ומשוררת בעת ובעונה אחת?
השאלה הזאת מהדהדת בשיריה של לובינסקי בדרכים רבות. היא ניכרת, למשל, באחת ההכרעות הבסיסיות שלה: לעצב שפת שירה מיתולוגית, ארכיטיפית, רוויה במפלצות ורוחות רפאים, גיבורות וגיבורים של סיפורים עתיקים, בעלי חיים סימבוליים מכל הסוגים, כוכבים וירחים. השפה המיתולוגית הזאת נחוצה ללובינסקי כדי להסוות באמצעותה תכנים אישיים קשים, ולתרגם אותם לשפה מוכללת יותר, כזאת שתחשוף אותם להשפעתם המנחמת והמתקנת של רעיונות תיאורטיים מתולדות הפסיכולוגיה, ותהלום את הפרסונה שלה כמטפלת.
אפשר לשער שמדובר ברעיונות של הפמיניזם הפסיכואנליטי, שהתהווה תוך התמודדות ביקורתית עם מורשתם של פרויד ולאקאן. זה אולי ההקשר שמסביר את שמו של הספר, "בלי ברית, בלי מילה", רמז לברית הפטריארכלית בין האל והאב, אברהם או אדם הראשון, שדחקה את האם והגוף ממעמדם והציבה במקומם את האב והשפה. מטרת המשוררת-הפסיכולוגית, על פי הרעיונות האלה, היא לחתור תחת הברית הגברית, לחשוף את שיירי הזכרונות שהיא מכחישה ומסתירה, ולמצוא בהם רמזים לברית חדשה ושפה חדשה, נשית וחופשית יותר.
זאת התבנית הכללית של הספר, והיא אטרקטיבית ועם זאת בעייתית, כי היא נוטה להעניק למערכות יחסים קונקרטיות – עם הוריה של המשוררת, למשל – אופי מופשט ונוקשה במקצת, שמטשטש את ייחודם ומחליש את עוצמתם. אלא שלפעמים התבנית הזאת נשברת, ודווקא אז נולדים שירים חזקים וסוחפים במיוחד. והם נולדים כאשר ההסוואות המיתולוגיות והנחמות התיאורטיות מתנפצות, ונחשפת הממשות של הקליניקה: דמותה של המשוררת כמטופלת ומטפלת.
אפשר למצוא בספרה של לובינסקי שני סוגים של שירים כאלה, מנפצי הסוואות ונחמות: שירי אהבה לגברים ושירי אהבה לנשים. בשירי האהבה לגברים מתייצבת המשוררת בעמדת המטפלת, ומעצבת את מערכת היחסים עם האהוב באמצעות היפוך מתריס, אבל גם מצחיק ואוהב, של המוסכמות המגדריות. מעמדה כמטפלת מאפשר לה להפוך את האהוב למושא של מבט פולשני ומניפולטיבי, לגוף נטול מודעות עצמית הזקוק להגנתה ולהדרכתה. בשירי האהבה לנשים, לעומת זאת, מתייצבת המשוררת בעמדה ההפוכה, עמדת הפציינטית הפרועה, ותובעת מאהובתה – שיש בה קווים ברורים של דמות אם, מדריכה ומטפלת – לוותר על הצורך לפרש ולסמל, לנתץ את לוחות הברית של הממסד הגברי והפסיכולוגי, לשבור את הטאבו על גילוי עריות, ולחתור אל הגוף שמעבר למילים.
אלה הם שירים אמיצים, שחורגים בגלוי מכללי המותר והאסור של הקהילה הפסיכולוגית, ומערבבים בין מערכות יחסים ארוטיות וטיפוליות. ברור שהם מציירים ממשות קלינית בדויה, בלתי אפשרית, אבל בלי פתיחות לממשויות כאלה, בדויות ובלתי אפשריות, קשה לכתוב שירה בעלת ערך.
דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עם עובד
- רשימות של אלון בר ורעות בן יעקב באתר 'מרפסת'.
- עינת יקיר עם דנה לובינסקי ב'בית אבי חי'.
- שירים נוספים ב-ynet.
- השיר המלא ב'מטעם'.
- ריקי כהן על הספר ב'סלונה'.
- לי פלר מראיינת את המשוררת ב- Time Out.
- השאלון עם לובינסקי ב'קורא ספרים'.