המשוררת עדי קיסר היא היוזמת של אירועי "ערס פואטיקה", ומעניין לעקוב אחרי הדרך שבה היא מתארת את המעשה. בראיון ליהודה נוריאל היא סיפרה שהרעיון, בראשיתו, לא היה פוליטי: "הרעיון לא היה להתריס, אלא לחפש לעצמי בית". היא היתה בכמה אירועי שירה של משוררים תל אביבים, ונרתעה מהם. היה שם משהו יומרני ועם זאת לא מחוייב, מין יהירות שמסתירה היסוס וחולשה. היא החליטה ליזום אירוע ספרותי מסוג אחר, הרבה יותר שמח ובטוח בעצמו, שדומה יותר למסיבה, בחרה באנשים הנכונים, העניקה לאירוע את השם הנכון, והשאר היסטוריה.
והשאר היסטוריה – כי פתאום התברר לה שמה שהיה אמור להיות אירוע שבו תרגיש בבית הפך למשהו הרבה יותר משמעותי: להתפרצות של אנרגיה חברתית ופוליטית שזיעזעה את המערכת הספרותית כולה. והאנרגיה הזאת הפתיעה גם אותה. היא היתה מודעת, כמובן, לשורשיה התימניים, אבל פתאום התימניות התגלתה לה מחדש כחידה קיומית, והפכה לציר מרכזי של געגועיה ושירתה. "אני נושאת גנים של הדבר הזה בצורתי החיצונית," היא סיפרה לנוריאל, "אבל לא ידעתי כלום על המשפחה שלי. והשירה של ערס פואטיקה שלחה אותי להורים שלי לשאול. ואתה קולט שיש עולם שלם שלא שמעת עליו."
הסיפור של קיסר הוא סיפור של הארה, של התחברות-מחדש לעובדות יסוד של חייה, ומה שמיוחד בסיפור הזה הוא יחסה הכפול להארה הזאת – מצד אחד "ערס פואטיקה" היתה מעשה ידיה, פרי האינטואיציה שלה, ובו בזמן היא התגלתה לה כהפתעה שעיצבה אותה מחדש כמשוררת. שאול חיפש אתונות ומצא מלוכה, קיסר חיפשה בית ומצאה תודעה. ובמפגש הזה, בין מה שחיפשה ומה שמצאה, מצוי ההסבר למקומה המיוחד בשירה הישראלית בת זמננו.
כדי להבין את זה, אפשר להשוות את ספר הביכורים שלה לספר ביכורים של משוררת בולטת אחרת המזוהה עם "ערס פואטיקה", תהילה חכימי. שני הספרים יצאו כמעט יחד, והדמיון ביניהם אינו ניתן להכחשה: אותו דיבור שירי ישיר וחותך וטעון רגשית, ואותה קשת של נושאים ועמדות המזוהים עם "ערס פואטיקה". אך לצד הדמיון מתבלטים גם הבדלים משמעותיים.
ההבדלים מתגלים, למשל, כשמשווים שני שירים חזקים במיוחד שלהן, "אתם לא מדברים עלי" של חכימי ו"אני המזרחית" של קיסר. השירים מציגים צדדים שונים של חוויה דומה – חווית "ההיבדלות הכפולה" של האינטלקטואלית המזרחית, שמוצאת את עצמה לכודה בתוך הקשר חברתי אשכנזי שהגזענות שלו שורשית. הגזענות הזאת קורעת את ליבן לשניים: מסמנת אותן כמזרחיות, כלומר כאחרות, ועם זאת כמאושכנזות, כלומר "משלנו". שתי המשוררות פותרות את הקונפליקט באותו אופן, על ידי אישור חד-משמעי של זהותן המזרחית, אבל מה שאצל חכימי מנוסח בביקורתיות מוקפדת ומיוסרת, רוויה בצער וניכור, הופך אצל קיסר להמנון שכולו שמחה, חופש וגאווה: "אני המזרחית שאתם לא מכירים… מה תעשו לי?"
לא מדובר רק בהבדלי אישיות בין המשוררות. חכימי כותבת מתוך מסורת ספרותית מבוססת למדי, מסורת השירה הפמיניסטית-מזרחית, על הקשריה האופיניים – תיאוריה פוליטית, שירה פוליטית וכו'. קיסר, לעומת זאת, עיצבה את זהותה כמשוררת מחוץ למסורת הזאת, במקום פחות מודע אבל הרבה יותר משוחרר, מקום שמחוייבתו הבסיסית היא לא לרעיונות אלא למילים ולכוחן המסתורי. זה מה שהיא חיפשה כשהיא הקימה את "ערס פואטיקה", וכשמה שחיפשה נפגש במה שמצאה התחולל הפיצוץ האנרגטי שהוליד את שירתה המיוחדת, שיש בה רעננות יוצאת דופן והרבה תנופה. שירתה של חכימי "נכונה" ואולי גם רגישה יותר, מודעת יותר למורשתה וגבולותיה, אבל לשירת קיסר יש טעם של התגלות, ומתוך כך גם של התחלה חדשה.
תהילה חכימי, מחר נעבוד, טנג'יר
עדי קיסר, שחור על גבי שחור, גרילה תרבות
- רשימה של חיה סדן על תהילה חכימי ב'סלונה'.
- מירית בראשי על חכימי ב'העוקץ'.
- מתי שמואלוף על חכימי קיסר וערס פואטיקה ב'הארץ'.
- שירים נוספים של תהילה חכימי ב'מעמול'.
- לילך בן דוד עם עדי קיסר ב'שיחה מקומית'.
- חגית בת-אליעזר על קיסר במגזין 'קורא בספרים'.
- מתי שמואלוף על עדי קיסר.
- שירים נוספים של קיסר בבלוג של ריקי כהן ב'סלונה'.