שני ספרי שירה חדשים, של שי דותן וגלעד מאירי, וכתב עת חדש לשירה, "ננופואטיקה", מספרים סיפור מעניין על תולדותיה של חבורת משוררים אחת, קבוצת "כתובת", שאפשר לראות בו משל לשאלות שמטרידות את השירה הישראלית בכלל. במרכז הסיפור ניצבת תחושה המשותפת לרבים: שלשירה יש עבר מפואר, אבל עם השנים היא נדחקה לשוליים, והפכה, כמו חוני המעגל, זרה לדורה ולזמנה. והשאלה היא איך מתמודדים עם הזרות הזאת.
יש הרבה תשובות, ואחת מהן היא לפתח אתוס של צניעות וסולידריות. השירה אולי לא פופולרית במיוחד, אבל תמיד יימצאו מעטים המבקשים לשמוע ולהשמיע את קולה, ולכן משוררים צריכים להתמסר אליה למרות שוליותה – לתמוך זה בזה, ליסד כתבי עת והוצאות וסדנאות, ולכתוב שירים שנאמנים, במודע או לא במודע, לזר ולנידח.
זו הייתה התשובה העיקרית של חבורת "כתובת", קבוצת משוררים שהתאגדה ב2002 והקימה מוסד ספרותי מוניציפלי, "מקום לשירה", מעין מקבילה ירושלמית למפעל סדנאות השירה התל אביבי של "הליקון". משוררי החבורה התבלטו בצניעותם ובנכונותם להפשיל שרוולים ולעבוד: ללמד נוער ומבוגרים לכתוב שירה, לארגן פסטיבל שירה ("מטר על מטר") ולערוך כתב עת לשירה. בד בבד הם כתבו את שיריהם, שלעיתים קרובות בלטה בהם תחושת זרות חריפה, כאילו הם מתבצרים ב"מקום לשירה" כמו בבונקר, ומשקיפים ממנו בפליאה מעורבת באימה בנופים האדישים, הכמו-אפוקליפטיים, של ירושלים.
"מקום לשירה" עדיין פעיל, אבל חבורת כתובת התפרקה בינתיים. ליאור שטרנברג הפך עם הזמן למשורר נחשב בזכות עצמו, דורית ויסמן מצאה זמן לערוך את האנתולוגיה הפמיניסטית המוצלחת "מלכה ערומה", ואריאל זינדר התמסר לאקדמיה. את מה שנותר מרוח החבורה אפשר לחפש בספריהם החדשים של דותן ומאירי, ומה שנותר הוא התחושה שפתחתי בה: אי-נחת משוליותה של אמנות השירה.
דותן מגיב לתחושה הזאת בשירים שבולטת בהם הסתייגות מאופיה המסתגר של שירתו המוקדמת, ורצון עז להיפרד ממנה כדי להתחבר מחדש לזרם החיים. הרצון הזה מגיע לשיאו בסדרת שירים המכונים "אפיטפים", כתובות מצבה, שכל אחד מהם מוקדש לאחד ממשוררי "כתובת", כולל לדותן עצמו. הרעיון לכתוב אפיטפים למשוררים חיים קשור אולי לצער על התפרקות החבורה, אך גם רומז לכיוון שדותן רוצה ללכת בו: לפרוץ את הבונקר החבורתי והפואטי לטובת שירה חשופה ו"מחוברת" יותר.
מודעות לנידחותה של אמנות השירה בולטת גם בספרו של מאירי, והיא בולטת במיוחד בשל מאמציו העקביים להחלץ ממנה. שיריו מנסים שוב ושוב לחבר את שפת השירה לשפות מעודכנות ונגישות יותר, כשפת הטכנולוגיה, הבירוקרטיה, הניו-אייג' והעסקים. התוצאה הם שירים שזרותם מוחרפת דווקא בשל המאמץ הגלוי להתגבר עליה. ואולי מאירי לא החליט מה יחסו לזרות הזאת – אם הוא חרד מפניה, או להפך: נאחז בה בכל כוחו.
מתח דומה מאפיין גם את "ננופואטיקה", כתב העת החדש שמאירי ירש מחבורת "כתובת" המתפרקת ועורך יחד עם המשוררים אלכס בן ארי ונועה שקרג'י. ננופואטיקה מצליח לעשות מה שכתבי עת רבים נכשלים בו – לעורר חיבה ועניין. הטריק הוא דגש על שירה קצרצרה: שירי הייקו (של דרור בורשטיין ורועי צ'יקי ארד), מכתמים וציוצי טוויטר (של רונה קופרבוים, ערן הדס ותומר ליכטש), ומדרשים או סיפורונים זעירים (של זלי גורביץ', מרחב ישורון, עמיחי חסון, אלכס אפשטיין ודניאל עוז).
במבוא לכתב העת רומז מאירי שהבחירה בטקסטים קצרצרים נובעת מהרצון להתחבר להווה. אם כולם ממילא ברשת ובסלולרי, ולאף אחד אין כוח לשירה, מוטב להתמזג במגמה הכללית. אבל כתב העת מושך תשומת לב דווקא משום שהוא עשיר מאוד בטקסטים כמו זה שמצורף לרשימה, של המשוררת כנרת לוריא. ואולי שירה זה לפעמים בדיוק זה: מקומו של הזר והרחוק.
- שירים מתוך ננופואטיקה 2 באתר 'מרמלדה'.
- לרשימה על 'אחר כך אני מוחק', שי דותן'.
- גלעד מאירי, שירים נוספים, בבלוג של רן יגיל ב-nrg.
- רשימה של אמיר בקר, על גלעד מאירי, שחרור בתנאים מגבילים, ב'הארץ'.
- שירים של גלעד מאירי ב-ynet.
- לרשימה על 'חיפוש מתקדם' גלעד מאירי.