כמה מהשירים החזקים ביותר של תהל פרוש – ויש לה הרבה שירים חזקים: כוח הוא מימד חשוב בשירתה, אולי דווקא משום שהיא מרבה לעסוק בתלות וחולשה – מוקדשים ליחסים בינה לבין לאביה. כשאר שיריה גם השירים האלה, שירי האב, לכודים בין כמיהה נואשת לאהבה לבין מועקה וזעם. התחושה המשמעותית ביותר היא של החמצה: קינה על הדרך שבו אביה החמיץ אותה, אולי גם על הדרך שבה היא החמיצה אותו, לפחות עד לזקנתו, לשלב שבו כאביו וחולשותיו פרצו ממנו וסללו דרך להזדהות מחודשת. באחד השירים היא מייחסת את ההחמצה לעבודה – האב היה שקוע מדי במירוץ אחרי פרנסה וקריירה, בנאמנות למקומות העבודה התובעניים שלו, ולא היה לו זמן או כוח בשבילה. והתחרות הנוראה הזאת, בין שיקולי עבודה וכסף לבין כמיהה לאהבה, ולא רק התחרות אלא גם הבלבול הטראגי ביניהם, מעניקים לספר כולו מסגרת מאחדת.
ועבודה – זו ששדדה את האב – היא האויב העיקרי. ליתר דיוק: ההכרח לעבוד קשה מדי למען מעט מדי כסף. מבחינה זו ספר הביכורים של פרוש, שרואה אור בקיץ 2014, הקיץ של עזה, מחזיר אותנו למצב הרוח של קיץ 2011, הקיץ של "המהפכה", שבו הרגש הבולט ביותר היה זעם על האוליגרכיה ששולטת בנו, זאת שכונתה בססמאות "הון שלטון". אלא שאת הזעם הזה לוקחת פרוש לשני מקומות מפתיעים: היא מדגישה דווקא את מה שמסתתר לעיתים קרובות מעבר לזעם – קנאה (בעשירים) ותשוקה (לכספם) – והטוויסט השני אפילו יותר מפתיע: את הזעם היא לא מפנה רק נגד נציגי האוליגרכיה, כמו הבנקים, אלא גם נגד מה שפרוש מציגה כמכשיר העינויים העיקרי של המשטר: ההכרח לעבוד.
אנשים בדרך כלל רוצים לעבוד. עבודה פירושה פרנסה, ואבטלה נחשבת לצרה צרורה. פרוש לא רוצה לעבוד, ובעצם דוחה כמעט מכל וכל את עסקת החבילה המכונה "עבודה" – זו שכוללת הקרבת שעות רבות ביממה, והשתעבדות לממונים ולמנהלים, תמורת שכר שגם אם הוא סביר לא מצליח להעניק את החירות החשובה ביותר: החירות לא לציית, כלומר לא לעבוד.
איך להבין את המחאה של פרוש כנגד מה שנתפס בדרך כלל כברכה, או לפחות כהכרח בל יגונה? פרשנות אחת תזהה במחאה הזאת עמדה רדיקלית, החותרת לשנות מן היסוד את היחסים החברתיים, ולנוע ממשטר מבוסס על שליטה באמצעות כסף למשהו חופשי יותר. פרשנות הפוכה, ביקורתית, תזהה את פרוש כנציגה קצת אותנטית מדי של מחאת האוהלים – מחאתם של בנות ובני מעמד הביניים שגילו שההבטחה לחיי שפע לא קוימה, והם לא יכולים להרשות לעצמם נעורים נצחיים אלא חייבים לעבוד, ולעבוד קשה. שתי הפרשנויות האלה מוגבלות במקצת, וביניהן מתעצבת פרשנות שלישית, אולי מדוייקת יותר: פרוש היא בראש וראשונה משוררת, ולשירתה יש אמנם השתמעויות פוליטיות, אך היא נבחנת בכוחה להעניק ביטוי חד ואינטנסיבי למורכבות קיומית שמתקשה להתנסח במרחבי השפה המקובלת.
והמורכבות הזאת מנוסחת ברבים משיריה של פרוש כאגדת סינדרלה מודרנית, מהופכת, מין סיפור חניכה פמיניסטי בלתי-פתור: האגדה על הנסיכה שנחלצה מהארמון שבו נכלאה כדי לגלות שחירותה היא במידה רבה מדומה. המרד בסדר הפטריארכלי העניק לה כוח, בעיקר כוח לשוני, אלא שהכוח הזה מגוייס לטובת שיעבוד עתיק-חדש: השיעבוד לכסף ועבודה. וההתנגשות בין נקודות המבט הרבות – של הנסיכה, הפמיניסטית, הפרולטרית, המהפכנית, המשוררת – יוצרת סבך של זהויות שמתבטא בתשוקה בלתי נסבלת, פרדוקסלית, לפעמים אכזרית מרוב תסכול: התשוקה להבקיע אחת ולתמיד את המחנק, ולהיוולד מתוכו מחדש כבת אוהבת ואהובה לאביה, פגיעה אך גם נחשקת, נזקקת וחזקה גם יחד.
תהל פרוש, בצע, סדרת כבר, מוסד ביאליק
- יוני ליבנה מראיין את תהל פרוש במוסף הספרות ב'ידיעות אחרונות'.
- הספר באתר 'טקסט'.
- רשימה של אילן ברקוביץ' ב'הארץ'.
- רשימות של אלון בר ורעות בן יעקב ב'מרפסת'.
- יעל ברדה על הספר ב'העוקץ'.