ספר הביכורים המרשים של מי-טל נדלר מצרף אותה לסדרה משמעותית של משוררות ומשוררים צעירים שנותנים ביטוי לחוויה דומה – לתחושות קשות של ניכור ודחיה שמעוררת בהם המציאות הישראלית. אפשר להיזכר בהקשר זה בשירי חבורת ערס-פואטיקה, ב"בחירות" של ערן צלגוב, ובעיקר ב"מחברת התבוסה" של יעקב ביטון, שדומה לספרה של נדלר דמיון מפתיע, לא בסגנונו או בשפתו אלא בתכניו. בשני הספרים אפשר למצוא אותה נימה עקשנית של אבל וקינה המכוונת כנגד המורשת המשפחתית של המשורר/ת וכנגד המציאות הישראלית בכללה, ובשניהם בולטת מאוד ההתרסה הקשה, הרוויה בתחושות של כמיהה ויתמות, כנגד האב – האב הגדול שנפל, ובנפילתו לכד את המשורר/ת במורשת של יאוש ומועקה.
דווקא בשל הדמיון בין הספרים מרתקים גם ההבדלים ביניהם. בעוד ביטון נאחז בשפה ובדימויים יהודיים, בעיקר תנ"כיים, נוטה נדלר להעדיף דימויים השאולים מהמיתולוגיה היוונית והשירה האנגלית. וההבדל במקור הדימויים משקף פער הנוסף, הנוגע לטיבו של המתח בין המשורר/ת לדמות האב. אצל ביטון זהו קרב כמו-דתי: האב מייצג את המסורת היהודית שמתגלה למשורר בנקודת השפל שלה, והבן נדחף להתרסה נואשת, מרחיקת לכת, כנגד האל עצמו. אצל נדלר, לעומת זאת, הקרב מנוסח במונחים הלקוחים מההיסטוריה היהודית-אשכנזית של המאה ה20. מי שעומדת אצלה למבחן אינה היהדות אלא הציונות, וליתר דיוק: התנועה מפליטות להתנחלות ושוב לפליטות, הן של הפלסטינים, שסבלם מוזכר בספר לא מעט, והן של המשוררת עצמה, שחשה זרה בביתה ובארצה.
הזיקה העמוקה בין הספרים – חרף ההבדלים ביניהם – מתחזקת כשבוחנים את המקום שתופסת בהם התקווה. בשניהם היא נדחקת לשוליים, כאילו מדובר במגילה עתיקה של נבואות חורבן שהסתננו אליה שתים-שלוש נבואות נחמה כדי למנוע מהחושך להשתלט על המרחב כולו, ובשניהם הנחמה קשורה לדמויות נשיות, שמצליחות להמתיק את המררה הכרוכה בהתפוררותה של המורשת הפטריארכלית. אצל ביטון בולטת בין השאר דמותה של סבתו, "האם הגדולה", שכיכבה בספרו הראשון, ולימדה אותו איך לשרוד ולהיות יצירתי בתוך האימה, ואילו אצל נדלר בולטים מאוד שנים-שלושה שירים שממוקמים במקומות אסטרטגיים בספר, בדרך כלל בסופי השערים, ועוסקים בזוגיות מאושרת עם אישה.
וכאן, כשהדמיון בין הספרים נעשה מוחשי כל כך, ניכר ההבדל הדרמטי ביניהם. אצל ביטון הנחמה הנשית אולי ממתיקה מעט את היאוש, אך לא מצליחה לשנות את קווי המתאר הבסיסיים של העולם, את האובדן והכאוס, שההחלצות מהם היא בהכרח ניסית ולכן מפוקפקת, ממש כמו נבואת ישועה פנטסטית על זאב שגר עם כבש. אצל נדלר, לעומת זאת, התקווה הרבה יותר נגישה ומשמעותית, ודחיקתה לסופי השערים לא מעמעמת אותה אלא להפך, מדגישה את הכיוון העקרוני שהספר הולך בו – מצער לשמחה, וממלחמה עם דמות האב להתפייסות מאוחרת איתו. .
כך בדיוק ספרה נפתח, בהתלבטות בין מלחמה ופיוס, וליתר דיוק: "בניסיון להבין איזו תשוקה מניעה אותי יותר,/ להילחם בך או להציל אותך". והתשוקה להציל את האב היא התשוקה להציל "את הסיפור האמיתי/ על האהבה הגדולה בבית המוגן", כלומר את הוודאויות של הילדות, ובכללן את גרעין הסיפור שמטיל עליה אימה גדולה כל כך – סיפור על פליטים שהקימו בית. נכון שנדלר צריכה ללכת דרך ארוכה מאוד כדי להגשים את הסיפור הזה – לשרטט בסבלנות את הכאב, להתנסות ביתמות ובחוסר המוצא, להילחם עד זוב דם, להכיר בנצחיות המעגלית של הסבל האנושי – אבל דומה שבקצה הדרך ממתינה לה האהבה שממנה היא באה: "ושרטטנו וסיתתנו ויישרנו וחיזקנו ובנינו מחדש/ בריכוז גדול את בניין האהבה הזה."
מי-טל נדלר, ניסויים בחשמל, ידיעות אחרונות
- הבלוג של מי-טל נדלר ב'בננות'.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
- שחר בן פורת מראיין את המשוררת ב'מאקו'.
- שירים נוספים בבלוג של רן יגיל ב-nrg.