סוף-סוף רואה אור ביוגרפיה מקיפה של נתן אלתרמן, ועל החסד הזה מגיעה תודה לדן לאור, אבל אם כבר מדברים על חסדים ביוגרפיים, אי אפשר שלא להזכיר את התרומה המכרעת של מנחם דורמן לחקר חייו של המשורר. זה סיפור מעניין עם לקח עצוב. דורמן, שניהל את עזבונו הספרותי של אלתרמן וטרח על פרסום יצירתו לאחר מותו, הקדיש תשומת לב רבה גם לאיסופם של חומרים אישיים יותר, ואף התחיל לכתוב בעקבותיהם ביוגרפיה. אלא שאז הוא קטע במפתיע את העבודה, ופרסם ממנה רק כמה פרקים שעסקו בילדותו ובנעוריו של המשורר.
את הסיבה לקטיעה הסבירה החוקרת דבורה גילולה במבוא לספרו של דורמן "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה" שראה אור לאחר מותו. לדבריה דורמן לא היה מסוגל להתמודד עם מורכבות היחסים בין אלתרמן לשתי נשותיו, רעייתו רחל מרכוס ופילגשו צילה בינדר, "וכאשר הייתי צריך לנגוע ביחסים סבוכים אלה," כך סיפר לה, "גזרתי על עצמי שתיקה".
צריך לומר שדורמן, ידיד אישי של אלתרמן, ממש נחרד מ"יחסים סבוכים אלה", שמקצתם הוא תיאר ביומנו. "נתן החכם אולי לא היה חכם בבחירת נשים," הוא כתב שם. ואחרי תיאור מר וכואב של התנהגותן של רחל וצילה במהלך האבל על בן זוגן המשותף, שנוסף לו תיאור מר לא פחות של "עצבנותה המעצבנת" של הבת תרצה אתר, הוא ניסח תמיהה: "כיצד חי נ.א. במחיצת נשים אלו?" – תמיהה שכמובן אפשר וצריך להפוך: כיצד חיו הן במחיצתו? באותו הקשר הוא אף כתב את המילים הקשות: "ככל שעוברים הימים, מתגבשת כאן מציאות מחרידה."
כנראה שהיה באמת צד מחריד בחייו של אלתרמן, שהבהיל והשתיק את דורמן. האימה הזאת נרמזת גם בביוגרפיה של לאור, בעיקר במשפט קצר סביב "שיר משמר" המפורסם, שאלתרמן כתב לבתו בעקבות אחד מהתקפי הדיכאון האובדניים שלה. "האמנם היתה האשמה בו?" שואל שם לאור. "בקטנותה זנח אותה בשל עיסוקיו הרבים ואורח חייו הבוהמי, לנגד עיניה בגד באימה, ולא אחת אף חשף אותה למראות קשים מנשוא כשחזר הביתה בשעת לילה שיכור ואלים."
אלו מילים נוקבות המתארות מציאות איומה. מתברר איפוא שבניגוד לדורמן לאור לא נבהל ולא השתתק, ובכל זאת יש משהו מפתיע בעובדה שבביוגרפיה המכילה כ900 עמודים צפופים של פרוזה, כלומר מאות אלפי מילים, הדיון במציאות האיומה הזאת מתמצה בכמה עשרות מילים, ואולי בעוד כמה רמזים דקים פה ושם.
אז אולי לאור לא השתתק לגמרי, אבל אין ספק שמדיניותו כביוגרף מתאפיינת בהקשר זה בחיסכון קיצוני במילים. תחשבו למשל על מערכת היחסים בין אלתרמן לרחל מרכוס. היא מתוארת לאורך הביוגרפיה פעמיים בדיוק, פעם אחת כשהשניים הכירו ונישאו באמצע שנות השלושים, ופעם שניה כשאלתרמן חלה ומת ב1970. קצת בדומה לשיר המצורף, כל מה שבאמצע נעדר כמעט לגמרי, כאילו לנישואי המשורר אין מקום בתולדות חייו, או כאילו הסודות הכרוכים בהם כה אפלים שמוטב לדון בהם מעט ככל האפשר.
השתיקות שהזכרתי, על כל חשיבותן, הן רק פני השטח של מדיניות ביוגרפית שיטתית מצד לאור, שאפשר להעמיד על שתי הכרעות יסוד: אחת – להעדיף את הצדדים המוחצנים באישיותו של המשורר, בעיקר אלה הקשורים לקריירה שלו כפובליציסט, מחזאי, משורר לאומי, פזמונאי ועסקן פוליטי, על פני צדדים מופנמים וסבוכים יותר של חייו ויצירתו, ושניה – להימנע מהתמודדות ישירה עם שאלות עומק עקרוניות, החורגות ממעקב אחרי רצף הפרטים שליוו את חייו הציבוריים. למשל: אין בספר אפילו קצה דיון בצמד הכרעות היסוד לעיל, או בעצם ההחלטה לצמצם למינימום את הדיון באלכוהוליזם האלים של אלתרמן או בסבך יחסיו עם הנשים בחייו. ועם זאת יש לומר שבמסגרת המגבלות שציינתי מדובר בביוגרפיה אינטיליגנטית ונעימה לקריאה שעשתה לי הרבה סדר בראש, ושתרומתו של לאור לחקר אלתרמן אינה ניתנת להכחשה.
נדמה לי שהיתרון העיקרי של הביוגרפיה נעוץ במעקב הסבלני של לאור אחרי הקריירה הציבורית של אלתרמן, ומתוך כך אחרי מסלולה של הפרסונה הלאומית שלו. כמה הכללות מתחוורות אט-אט מהמסופר. למשל – עד כמה מקצוע העיתונות היה מרכזי בחייו, ועד כמה הפוליטיקה של היישוב והמדינה הצעירה היו מרכזיות במחשבתו. אפשר ממש לחוש איך הוא חיפש ללא הרף את הקול הלאומי המדוייק והאפקטיבי ביותר שהוא יכול היה לגייס – קרוב ככל האפשר למרכז, למקום שבו מתקבלות ההחלטות ונעשים המעשים, ועם זאת במרחק ביטחון מדוד שיעניק לו את הסמכות המוסרית הנחוצה. הדייקנות הפוליטית שלו מבחינה זו הייתה מופלאה, וחשוב להדגיש שזו הייתה דייקנות של משורר, לא של עסקן, כלומר של מי שרוצה לעצב "קול לאומי" רחב ומהדהד ככל האפשר, ולא של מי שעסוק בצבירת כוח וטובות הנאה.
הכל הלך והסתבך מאמצע שנות ה-50. ספרו "עיר היונה" התקבל בצינה על ידי רוב המערכת הספרותית, וכעבור שנתיים פרצה המתקפה הקטלנית של נתן זך על שירתו בכללה. הנאמנות המופרזת לבן גוריון הלכה וסיבכה אותו בסדרה ארוכה של פולמוסים חלולים שערערו את סמכותו הפוליטית, וגם נסיונותיו למצוא נחת בתיאטרון הובילו ללא מעט אכזבות מרות. אלתרמן הלך ונדחק הצידה, ובעודו מתרחק ממרכז הבמה הציבורית הלך ושקע באפלת חייו הפרטיים. לכן לא קשה להבין למה בשנותיו האחרונות הוא נאחז בהתלהבות קנאית כל כך ברעיון "ארץ ישראל השלמה": רק ישועה לאומית גדולה, פנטסטית, ספקטקולרית, יכלה כעת לישר, ואם לא לתקן אז לפחות לתרץ, את חשבונות חייו שהתעקמו.
דן לאור, אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד
- הספר באתר ההוצאה.
- דן מרגלית מראיין את פרופ' דן לאור בתוכנית 'ערב חדש'.
- האתר 'נתן אלתרמן'.