אגי משעול היא משוררת מצויינת. היא גם משוררת מצליחה מאוד. כישרון והצלחה אינם קשורים בהכרח זה בזה, והנה, משעול התברכה בשניהם. בשנים האחרונות היא הפכה לגברת הראשונה של השירה העברית, מעין יורשת של השושלת המובילה מרחל וגולדברג לוולך ורביקוביץ'. העם זקוק למשוררת, ומשעול נמשחה לתפקיד. לא פלא שהיא מעוררת קנאה ותרעומת בקרב משוררי זמנה. מאז שהפכה למשוררת מצליחה תוקפים אותה מכל כיוון – צבא האמזונות של יצחק לאור יורה בה חיצים מורעלים, גדודי הנערים של גבריאל מוקד משליכים לעברה חניתות ורמחים. לי היה מין מזל, והתאהבתי בשירתה אי שם בראשית שנות התשעים, עוד לפני שהצליחה כל כך, כך שאני פטור מהתרעומת. שלוש תכונות מרכזיות בשירתה כבשו אותי כבר אז: המוזיקליות המיוחדת שלה, שאפשר לזהות בה לפעמים את המבטא ההונגרי של הוריה; הומור שמאפשר לה להתגבר על יצר השלילה הטבוע במשוררים ולהתייחס ברצינות מלטפת לחוויות אנושיות בסיסיות – רליגיוזיות, ארוטיות, משפחתיות; והווריאציה המקורית שהיא העניקה לדמות שתמיד ריתקה אותי ועוררה בי אהבה גדולה – דמות המשוררת.
ההבחנה בין אישה לגבר מהותית לתולדות שירה. למרות יוצאות מן הכלל משמעותיות כדבורה אשת לפידות או ספפו מלסבוס – שירה היתה כמעט תמיד עסק של גברים. נכון שבמאה השנים האחרונות אנחנו שרויים במהפכה שבה הנשים תובעות לעצמן את מקומן הראוי, אבל ככל מהפכה גדולה גם זו איטית למדי ורוויה בכאבים. לא במקרה נטבע חותם של בדידות ואומללות ולעתים אף של טירוף במשוררות הגדולות המוזכרות בפסקה הקודמת. זה מחירם של המהפכה והדיכוי. כדי להבין את חשיבותה של משעול די להבחין בכך שבניגוד למשוררות שפילסו לה דרך, קשה לומר עליה או על הדמות המצטיירת משיריה שהיא אומללה. להפך: דומה שהיא חיה חיים טובים ומלאים, חיים של גבירה בעמה, בנחלתה אשר במושב כפר מרדכי. זה לא אומר שלחותם האפל, הפצוע והמשוסע של מהפכת השירה הנשית אין ביטוי בשירתה – אלא שבזכות ההומור העדין שלה, ואיזו עוצמה אישיותית, היא הצליחה להמתיק את המררה, ולהציע לקוראיה גרסה הרבה יותר מאוזנת של המתחים החריפים שקרעו את שירתן של קודמותיה.
לכל זה אין אפילו זכר ב"קורים דברים", הסרט החדש שמתיימר להציג את דיוקנה. ליוצרת שלו היתה כנראה מין החלטה עקרונית – להתרחק כמו מאש מכל ניסיון לחרוג מעבר למישור האלמנטרי ביותר, מישור הגוף והבית והמיטה והשולחן והבוקר והערב והפטפוט בעלמא. אפשר להבין את החרדה של קולנוען מ"ספרות" – ממלים גבוהות, מהרצאות מלומדת. אבל מי רוצה הרצאות מלומדות, רוצים סיפור. ורות ולק, אולי משום ששירה מפילה עליה מין אימה משונה או להפך, הערצה שוטה, שפכה את התינוק עם המים: רצתה לברוח מ"ספרות", וסופה שויתרה על עצם הרצון לספר משהו.
וכמה סיפורים שיש שם, כלומר יכלו להיות. אני לא מדבר דווקא על הסיפורים הגדולים, כמו אלה שבהם נפתחת הרשימה שלי – דמות המשוררת וכו'. אפילו את הסיפורים הכי אלמנטריים, אלה שהסרט לכאורה מחפש אחריהם, הוא מצליח להחמיץ, והתוצאה היא עיוות גמור. עניין ה"טבע", למשל. דבר ידוע הוא שלטבע מקום מרכזי בחייה ובשירתה של משעול. ואכן, הסרט מלא בחיות מחמד ובמשעולי מטעים המצולמים באור בין-ערביים ענוג. אבל משעול היא לא מין מעריצת-נופים רומנטית. היא אשת איכר. היא חקלאית. "טבע" בשבילה – כמו שאפשר ללמוד משירה החדש, המודפס כאן לראשונה – הוא משהו בלתי רומנטי בעליל, שקשור לפרנסה, למאבק, ואפילו לכוח ואלימות. במקום זה קיבלנו זאת סידרה של גלויות נוף מתוקות.
אבל אולי זה אני שהחמצתי את העיקר. באחד הרגעים הכי טובים בסרט, נעמי סמילנסקי – אלמנתו של ס. יזהר – מספרת שידידתה אגי, בניגוד לה, מאמינה ב"מעבר לזה": בגלגול נשמות, למשל. מה שנרמז כאן זה הצד הניו-אייג'י של משעול. נכון שאפילו את זה הצליחה ולק להחמיץ, ובמקום לחלץ ממנה משהו מעניין על אמונותיה האזוטריות היא העדיפה לשלב בסרט הגיג על "עוגה עוגה". אבל אולי בדיוק זה מה שהכשיל אותי. אולי מדובר בסרט זן נפלא, ורק אני, עם הראש השמרני והמקובע שלי, לא הצלחתי לשמוע את צלילה הדק של מחיאת הכף האחת.
אגי משעול, קורים דברים, בימוי ותסריט: רות ולק
תגובתו של יצחק לאור (פורסמה ב-31/10/2008 במוסף הספרות של ידיעות אחרונות).
יצאה לאלי הירש פליטה מייל-שוביניסטית, כאשר כינה כותבות ביקורתיות של אגי משעול בשם המשפיל "צבא האמזונות של יצחק לאור", בעיקר משום שהניח כי לא כתבו את דעתן, אלא את דעתי, ודעתי הרי נקבעה משום שאגי משכול "הצליחה". לא עלה על דעתו שנשים יכולות לחשוב לבד. על מרכזיותה של אגי משעול אין ויכוח, כמו שאין ויכוח על מרכזיותן של סמדר שיר ושל ורד מוסנזון. הביקורת החריפה נגד משעול בדרך כלל לא התפרסמה, משום שלא היתה זירה לביקורת הזאת, אבל נגעה באותה התברגנות זעירה, נובורישית, בתוך השירה העברית, שלא היתה מנת חלקה של השירה עד השנים האחרונות, בניגוד גמור לפרוזה, שם התרחש התהליך הזה לפני עשורים. ייטיב הירש לעשות אם ישמור את הדימויים הארוטיים שלו לשירתו, ול'מטעם' יניח מידה צנועה של כבוד. איש בינינו אינו כותב מה שאינו חושב, ואיש אינו חושב ואינו כותב דברים שהוא רק אומר או לוחש.
- דפנה לוי מראיינת את אגי משעול.
- כתבה של נרי ליבנה ב'הארץ'.
- רשימה של סיגל נאור פרלמן על הספר 'קורים דברים' ב'הארץ'.
- תמי ישראלי ויערה שחורי על שירת אגי משעול ב'מטעם'.
- יהודה ויזן על הספר 'קורים דברים' בבלוג של אלי אשד.
- לרשימה על ספרה של אגי משעול, ביקור בית.