התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על המניה-דיפרסיה שלה, אשפוזיה הפסיכיאטריים, נישואיה שהסתיימו בכי רע, חייה שחרגו ממסלולם – עם סגנון כתיבה בהיר ונמרץ, אנרגטי ואינטילגנטי, מלא שמחה. ההרגשה הייתה שנסיון חיים כואב במיוחד התחבר אצלה לחדוות כתיבה גדולה, ומשהו בחיבור הזה – שנשמע לא מאוזן, כאילו גם כמשוררת היא סובלת מהפרעה דו-קוטבית – הוא דווקא מאוזן להפליא, חודר ללב ושופע חוכמה.
ספרה החדש, "מקשיב גם לי דווקא עכשיו", אינו פחות טוב ומרתק מקודמו, אם כי ברור שמשהו בסיסי השתנה באיזונים הפנימיים של שירתה. ונדמה שעיקר השינוי נוגע למה שכיניתי "חדוות הכתיבה" של פילובסקי: היא לא נעלמה, אבל התחילה לחרוק ולהסתבך בתוך עצמה.
פילובסקי תמיד ראתה בשירה, ובאמנות בכלל, סוג של מסכה, שקר מועיל או גניבת דעת משוכללת. בשיר שכתבה לפני כעשרים שנה, והעניק לספרה הראשון את שמו, היא הסבירה ש"אמנות זה/ לצעוק אבשלום, אבשלום,/ כשמת יקירנו/ ששמו בכלל רני או שי." בשני ספריה אפשר למצוא לא מעט דימויים שמשווים כתיבה ספרותית להולכת שולל או להעמדת פנים, בתוספת ההבנה שהשקרים האלה הכרחיים שכן מעבר להם מסתתרת ריקנות גדולה – חוויה מאיימת, משתקת ובולעת, של החמצה ואובדן.
כדי להדגיש את הזיקה שבין ריקנות ושקרים השתמשה פילובסקי בספרה הקודם במשל השועל והכרם: אמנות השירה היא הכרם המפתה, המלא הבטחות גאולה כוזבות, ואילו המשוררת היא השועל שמתגנב לתוכו רעב אך גם יוצא ממנו רעב. משל דומה, המבוסס על "התרנגולים והשועל", שיר ילדים נהדר של ביאליק, מעוצב בספרה החדש: פילובסקי מדמה את עצמה הפעם לתרנגולת פיסחת, ש"מאין יכולת/ לשאת שיבולת/ ריקם באה/ וריקם יצאה/ ותלך בקצה המחנה לבדה/ צולעת על משענתה ומדדה".
שני המשלים דומים כל כך: פה שועל שנכנס רעב ויוצא רעב, כאן תרנגולת שריקם באה וריקם יצאה, אבל כשקוראים את השירים עצמם מתברר שמשהו בעמדתה של פילובסקי השתנה לגמרי. בספר הקודם החוויה השועלית, המתענגת על ענבים גנובים, מילאה אותה בגאווה גדולה – הגאווה הכרוכה בהתקדשותה והשגיה כמשוררת, כוהנת של מילים. בספר החדש הגאווה הזאת מתחלפת במשהו הרבה פחות שועלי – בעיקר בפחד מפני הריקנות שהשתלטה על חייה, פחד ששב ומוליד את התשוקה להתגנב ולגנוב. ואם נותרה לה גאווה, זו לא הגאווה של מי שהצליחה לפענח את סודותיה העמוקים של אמנות השיר, אלא גאווה הרבה יותר צנועה ומעשית, של מי שיודעת שרק בזכות נכונותה לשקר היא הצילה את עצמה שוב ושוב מ"החרב המושחזת והקרה של המציאות": מנישואיה הקשים, מהפיתוי להתאבד, מאימת האמת והמוות.
אין ספק שמשהו בהזדקקותה של פילובסקי להמצאות ספרותיות נעשה הרבה יותר מודע לעצמו בספרה החדש. שירים רבים מוקדשים לניסיונות גלויים לבדות לעצמה תולדות חיים חילופיות, לברוא לעצמה קרובי משפחה בדויים, וכו'. אבל מתברר שמטרתה של חדוות ההמצאה הזאת היא לא לטשטש את הריקנות אלא להפך – להדגיש אותה ואת הכאב הנורא שכרוך בה. ונדמה שזה עיקר ההשג של פילובסקי בספר החדש. מצד אחד היא הרבה פחות מתלהבת או מתנחמדת, ומצד שני משהו השתכלל ביכולתה לזקק רגשות שליליים כפחד, כעס ואפילו תוקפנות. למרבה השמחה היא לא איבדה את ההומור השחור-מתוק שלה, כמו שאפשר ללמוד מהשיר המצורף לרשימה, מחווה ל"לא היה בינינו אלא זוהר" של לאה גולדברג.
לאה פילובסקי, מקשיב גם לי דווקא עכשיו, קשב לשירה
- שירים נוספים ב-ynet.
- שירים באתר 'יקום תרבות'.
- לרשימה על הספר 'אמנות זה'.