יקיר בן-משה, אח, לו היה לנו קלרינט

בין ספר שיריו החדש של יקיר בן משה לספרו הקודם מפרידה תהום – מצב הרוח שלהם שונה בתכלית. הספר הקודם, "תנשום עמוק, אתה נרגש" הוקדש לקושי הגדול של המשורר לאהוב מישהו זולת עצמו, או כמו שמקובל לנסח את זה במדורי זוגיות ויחסים: הקושי שלו להתחייב. המילה "נפרדתי" פתחה רבים מהשירים: "נפרדתי מנעה אחרי שנפרדתי משרון…" "לבסוף נפרדתי מאלינור בגלל החמאס…" "אחרי שנפרדתי מאלינור ומהגר נשארתי עם מרב…" וכו'. יופים של השירים היה מבוסס על מתח פנימי בין הנימה החושנית והמתפנקת שלהם, שהיה בה משהו משחקי, כמעט פרודי, לחוויה שעמדה בבסיסם – חוויה של כישלון מתמשך, בדידות ויאוש. הספר עוצב כדיוקן עצמי אירוני שיש בו דיוק וכנות דווקא משום שבן-משה לא ניסה להתנער מאהבתו העצמית. להפך – הוא הציג אותה כתנאי ליכולתו לאהוב אהבת אמת, אף שהשירים הבהירו שכדי לממש את האהבה הזאת הוא חייב למצוא דרך לרתום אותה למשהו ממשי ויציב מחוץ לעצמו.

במפתיע או לא ספרו החדש של בן-משה, "אח, לו היה לנו קלרינט", מוקדש לאהבה שיש בה לכאורה התמסרות מוחלטת לזולת – אהבת המשורר לשני בניו הרכים. בארבע השנים שחלפו בין ספר לספר הספיק המשורר להתחתן ולהקים משפחה. זה קורה לרבים, ובכל זאת יש משהו משונה בדילוג הדרמטי של בן-משה משירת רווקות לשירת אבהות. יש חוליה חסרה באמצע – אהבתו של בן-משה לרעייתו. אפשר למצוא שירי אהבה כאלה בספר החדש, אבל ברור שמקומם שולי יחסית. ובן-משה לא מתכחש לכך שבין ספריו מפרידה ומחברת חוליה חסרה. באחד משירי האהבה שלו לבנו הבכור הוא מתוודה: "ביום בו נולדת התחלתי לגדול וביום בו התחתנתי / הפסקתי לכתוב. אולי הפחד מהגודש, אולי מהבור."

אז זה הסיפור: החתונה, כלומר הבחירה בבת זוג אחת, גרמה לבן-משה להשתתק, והוא שב לכתיבה רק אחרי שנולד מחדש – נולד מחדש כמשורר, כמובן – מתוך האבהות. ההשתתקות והחזרה לכתיבה מוצגים כשני צדדים של תהליך הנובע מפחד: הפחד מהריבוי המורעב והמתוסכל של התשוקה ("הגודש") ומהריקנות האינסופית שלה הדומה למוות ("הבור"). בן-משה כותב כשהפחד הזה תוקף אותו. הוא תקף אותו בשלהי רווקותו, כשהוא נבהל מסחרחורת האהבה העצמית שנלכד בה, ותקף אותו שוב אחרי שהפך לאב. באמצע הייתה שתיקה שאפשר לתאר כמבורכת – רגע של רגיעה שבו גלגל התשוקה והפחד התאזן ועצר. והשאלה היא למה ההורות מפחידה כל כך – למה היא דוחפת את המשורר, ממש כמו בשלהי רווקותו, לרדוף אחרי משהו שהוא חושש לאבד, ולנסות ללכוד אותו באמצעות מילים.

זאת שאלה מעניינת משום ששירי הורות נעשו פופולריים מאוד בשנים האחרונות, וכמעט כל משורר/ת צעיר/ה שהופך להורה מתעד/ת את המאורע בספר שירה נלהב. בן-משה נלהב לא פחות מאחרים, אבל מה שהופך את שיריו ליוצאי דופן היא מודעותו לפחד המוביל לכתיבתם. למה צריך בכלל מילים בשביל זה? הרי ילדים, בניגוד לבני זוג פוטנציאליים, לא זקוקים לפיתוי, לחיזור, לקישוטים ולהפרזות הכרוכים בשירי אהבה. הם שמחים להסתפק באהבה עצמה. מי שזקוק לשירי האהבה האלה הוא כמובן המשורר עצמו, שאוחזת בו בהלה: זה באמת נכון? זה אני שאוהב כל כך,  שאהוב כל כך? ולמי באמת שייכים האהבה והאושר האלה, לי או לבני? גם בשירי האבהות שלו, כמו בשירי הרווקות, בן-משה כותב משום שהוא מפחד לאבד את האחיזה בעצמו. זה בדרך כלל המניע העמוק לכתיבת שירה, אם כי אצל בן-משה, אולי בזכות כשרונו לאהוב את עצמו, הוא קצת פחות מוכחש מבדרך כלל. והאהבה הגלויה הזאת מעניקה לשירתו את אופיה המיוחד, המשלב להט רגשי עם ספקנות, וקלות דעת משחקית עם דיוק וכנות.

יקיר בן-משה, אח, לו היה לנו קלרינט, סדרת כבר, מוסד ביאליק

• רשימה של אמיר בקר ב'הארץ'.
• שירים נוספים ב-ynet.
• הבלוג של יקיר בן משה ב'בננות'.
• סופרים קוראים עם יקיר בן משה.
• לרשימה על 'תנשום עמוק, אתה נרגש'.