אפרת מישורי היא אחת המשוררות המוכשרות והמרתקות ביותר בדורה – הדור שהתחיל לכתוב בשנות השמונים, בזנבו של העידן המודרניסטי בשירה הישראלית. אפשר לכנות את הדור הזה "דור הביניים", משום שהוא מרחף בין הזמנים, המודרניסטי וזה שבא אחריו. אחד ההקשרים המרכזיים שבהם מתנהלת המערכה בין המסורת המודרניסטית המתפוררת לשירת ההווה הוא הבית והמשפחה: משוררים מודרניסטיים נטו לראות במשפחה הקשר כוזב למחצה, לפעמים טראגי, שהשירה אמורה לחרוג ממנו ולהציע לו תחליף. אצל רבים ממשוררי ההווה, לעומת זאת, החיים המשפחתיים נתפסים כתשתית מובנת מאליה לחיים ולכתיבה. חשוב לומר שהמגמה המשפחתית מורדת לא רק במודרניזם אלא במסורת הרבה יותר עתיקה ורחבה ממנו – במסורת השירה הגברית, שראתה במשפחה מרחב נשי מעיקרו, כלומר גופני ואנושי מדי, שיש לגאול לטובת מרחבי משמעות "גבוהים" או "רוחניים" יותר כביכול: תיאולוגיים, מטאפיזיים, פוליטיים, אסתטיים וכיו"ב.
שם ספרה החדש של מישורי הוא "הבוהמה הביתית", ויש לו גם כותרת משנה, "פואמה", ויחד הם מבהירים שמישורי כותבת בעקבות "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי מ1976 – אחד הנסיונות ההרואיים ביותר של משוררי הדור ההוא להתמודד עם גבולות הפואטיקה המודרניסטית. ב"פואמה הביתית" ניסה שבתאי לגשר בין שני מרחבי משמעות: אחד שנתפס אז כ"גברי" – השירה היוונית העתיקה כמייצגת שירה ותרבות בכלל – ואחד שנתפס אז כ"נשי": המשפחה והבית. קל לזהות את ההקשר הקונקרטי של "הפואמה הביתית": בעוד המשורר-הגבר רתום לשולחן הכתיבה, קורא בכתבי הקדמונים ומשרבט שירים, רעייתו מטפלת בילדים, מבשלת ומנקה. שבתאי, מודע לקושי הכרוך בחלוקת התפקידים הזאת, ניסה לשכן את שתי הדמויות, המשורר והרעייה, במרחב דו משמעי אחד: בית אחד ופואמה אחת. הניסיון אולי לא לגמרי הצליח, בין השאר בשל החד-צדדיות הגברית שלו, אבל מדובר בכישלון פורה מאוד, שהצמיח שירה כריזמטית ורבת-יופי.
כבר בספריה המוקדמים של מישורי, כמו "ממרחקי אפרת" הוירטואוזי, אפשר היה לזהות את הציר המרכזי של שירתה – המתח בין הצד המחייב והכובל של החיים המשפחתיים לבין המסורת המודרניסטית-גברית שמישורי אימצה והפכה לשלה. מדובר בעיקר בגרסה הדוד-אבידנית של המסורת הזאת, על כמיהתה לשחרור מכבלים ביוגרפיים ומשפחתיים באמצעות משחקי שפה, דקדוק ולוגיקה. בתוך המתח החריף הזה התגלתה "הפואמה הביתית" של שבתאי כמקור השראה רב חשיבות, כי היא עזרה למישורי להבין איך אפשר למזג או לזווג את שני המרחבים, המודרניסטי והמשפחתי, למרות ההתנגשות ביניהם.
"הבוהמה הביתית" מסמן שבר בשירתה של מישורי. הסימן הבולט ביותר לשבר הוא העלמותה של הנדיבות שאפיינה את ספריה הקודמים. בכל אחד מהם נפרשה מניפה רחבה של שירים, שנעו באופן חופשי ומשוכלל בין דגמים עתיקים ומודרניסטיים של שירה. הספר החדש, לעומת זאת, הרבה יותר ממוקד ומצומצם. הוא מכיל פואמה אחת שרוב פרקיה הם בני שורת שיר אחת או שורות ספורות, שבעימוד מסורתי היו ממלאים חוברת דקיקה בת כתריסר עמודים. את הצמצום הדרמטי הזה מקשר הספר עצמו לשני משברים חופפים בחייה של מישורי – משבר משפחתי, הכרוך כנראה בפרידה ובפירוק, ומשבר כתיבה, שהתבטא באלם בן כמה שנים. קשה שלא לחוש שמשהו באיזונים הפנימיים של שירתה השתבש כאשר המתח בין שירה ומשפחה השתנה באופן בסיסי, אולי אפילו נרגע או התפוגג. התוצאה היא לא בדיוק ספר אלא סדרה קצרה ומסוגננת של ציוצי שירה מעודנים וזהירים, שבאמצעותם מישורי מנסה להגדיר את עצמה מחדש. את תכניו וכיוונו של השינוי הזה נגלה אולי בספריה הבאים.
אפרת מישורי, הבוהמה הביתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.