שמואל הנגיד לא היה רק מלומד, רב ומשורר גדול, אלא גם מדינאי ומצביא עטור נצחונות בשירות מלכי גרנדה המוסלמים של אמצע המאה האחת-עשרה, שבחצרותיהם שירת כיועץ וכשר בכיר. הוא הצטיין בין השאר בכתיבת שירי יין וחשק ובעיצוב מכתמי חוכמה שקולים ומחורזים, אך לתהילת הנצח שלו כמשורר זכה בשל שתי קבוצות יוצאות-דופן של שירים, המעניקות לו מעמד מיוחד בשירת ימי הביניים העברית ובתולדות השירה העברית בכלל. הקבוצה האחת היא אוסף שירי המלחמה שלו, שבהם הוא מתפאר ומודה לאלוהים על נצחונותיו בשדה הקרב, והקבוצה השניה היא מחזור שירי הקינה שכתב על מות אחיו יצחק. אחד משירי הקינה האלה מצורף לרשימה.
בכל שיריו, בשירי היין והחשק כמו בשירי המלחמה והקינה, שירי הידידות או מכתמי החוכמה, ניכר אותו תו אופי, שעושה אותו למשורר מיוחד ואהוב כל כך: רגשותיו תמיד צלולים ועזים, מחשבותיו ברורות ומובחנות, וניסוחם הפיוטי ישיר ותקיף להפליא. אין בשירתו מן המורכבות הרגשית והאינטלקטואלית של אבן גבירול, ואין למצוא בהם את עומק הלב הנפתח, המתמסר והגואה, של יהודה הלוי, ואף על פי כן יש בשיריו משהו משכר, מרומם נפש, מעורר כבוד ואפילו יראה. מתגלה בהם גבר שידע השגים ונצחונות רבים בימי חייו, למד סוגים רבים של עונג וגבורה, שאף אל על והגשים את רוב משאלותיו, ולמרבה הפלא אף הצליח להעניק לכל זה ביטוי פיוטי אינטיליגנטי, מפורש ומשכנע. לכן הקריאה בשירי המלחמה וההתפארות שלו מענגת כל כך: הרי כולנו למדנו להירתע משמחת ניצחון, קל וחומר מגאווה של כובש ומכניע, להימנע מהן ולגנות אותן. קשה איפוא שלא להודות לשמואל הנגיד על שבשיריו הוא מאפשר לנו לחוש, ובמידה מסויימת גם להבין, את עוצמתה ומעמקיה של החוויה שעליה אנו מצווים לוותר.
עוצמת האישיות והרגש של שמואל הנגיד מגיעה לאחד משיאיה דווקא בשירי הקינה שלו על מות אחיו – מחזור בין תשעה-עשר שירים שלמרבה הצער רק שישה מתוכם מכונסים במבחר החדש. אין בשירים האלה אף לא רמז לקישוטים לשוניים מתוחכמים או לרשת ביטחון של הגיגים דתיים ופילוסופיים שהיינו מצפים למצוא בשירי קינה ימי-ביניימים. להפך: הם מרוכזים לחלוטין במתן ביטוי ישיר, ברור, שובר לב בפשטותו, לכאב הפרידה הבלתי מנוחם מאדם אהוב. "הים ביני וביניך ולא אטה לחלותך?" שואל שמואל בעוברו סמוך לבית הקברות שבו טמון יצחק, וסוטה מדרכו על מנת לפקוד את הקבר. לכאורה זוהי שאלה רטורית שהתשובה עליה שלילית – ברור ששום ים אינו מפריד בין המשורר לקבר אחיו – אלא שהשיר כולו עונה דווקא ב"הן" גדול לשאלה הזאת, שהרי ים שאין לחצותו מפריד בין השניים: התהום הפעורה בין החיים והמתים.
אי אפשר לעמוד על מלוא יופיו של השיר הזה אלא אם כן שומעים משהו מהמוזיקליות הסוחפת והקצבית שלו. הבעייה היא שדוברי העברית של זמננו אינם מאומנים, ובעצם אינם מסוגלים, לשמוע את המוזיקה המיוחדת של שירת ספרד. מי שבכל זאת רוצה לשמוע משהו ממנה צריך להשתלט על שלוש טכניקות: ללמוד להגות כהלכה את השוואים הנעים; ללמוד לא להתעקש על ההבחנה בין מלעיל ומלרע; וללמוד "להמיר" או "לתרגם" את משקליה של שירת ימי הביניים, הלקוחים מהשירה הערבית, לעקרונות המוזיקליים הנהוגים בשירה העברית החדשה, שמקורם בשירה האירופאית. נכון שזה נשמע מסובך למדי, אבל חשוב לדעת שזה אפשרי. מי שילמד, יחפש הדרכה מתאימה, יפקח את אוזניו ויתאמן קצת, יזכה לגלות את אחד התענוגות הגדולים ביותר שמציעה השירה העברית לאוהביה.
שמואל הנגיד, מבחר בעריכת טובה רוזן, סדרת תור הזהב
תגובה אחת
השיר חד ומרגש. כשמכירים את המצלול הנהוג בתפילות יהודי ספרד ותימן, קל הרבה יותר להתמכר לשיר.
יפה, אלי.