יודית שחר, לכל רחוב משוגעת משלו

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם: העשיר לוקח מהעני את המעט שיש לו, ונותן לו בתמורה את תשוקתו המאמללת לכסף. מה שהעניק לכמה מהשירים עוצמה מיוחדת היתה הנימה האישית שלהם, שהודגשה מאוד בשם הספר, "זו אני מדברת". המשוררת הציגה את עצמה כקורבן ישיר של השיטה, כמי שכלואה בעצמה בצד העוני של המשוואה – לא עוני תהומי, כרוני, כזה שעובר בירושה, אלא העוני היחסי שמאפיין את תחתיתו הנשחקת של המעמד הבינוני: עוניים של השכירים שעובדים קשה ומתפרנסים מעט, מאויימים ללא הרף על ידי אוברדרפט ופיטורים, וחוששים שאין שום אור בקצה מנהרת החובות והקשיים שהם לכודים בה. ברור שעל מנעמי החיים של ריקי כהן הבדיונית ותומכי יאיר לפיד – נסיעות לחו"ל או חיסכון לילדים – הם יכולים רק לחלום.

כשנתיים אחרי פרסום ספר הביכורים של שחר פרצה המחאה של קיץ 2011, שכונתה בימים האופטימיים ההם "המהפכה", ושחר התגלתה כנביאה של רגש עממי חדש. היא לא היתה יחידה בדורה:  משוררות ומשוררים רבים כתבו שירים דומים בעשור הראשון של האלף השלישי וכמובן גם לפני כן, אבל משהו בפואטיקה הרעננה שלה, ובעיקר בנימה האישית המובהקת של מסריה החברתיים, הפך את שיריה לביטוי צלול במיוחד של מחאת האהלים. אצל שחר, כמו במחאה של קיץ 2011, נוסחאות אידיאלוגיות עתיקות ונאמנויות סקטוריאליות נוקשות פינו לרגע מקום לשפה גמישה וישירה יותר, שניסתה לתרגם מחדש מצוקה אישית לאחווה מעמדית. היום כבר ברור שהאחווה ההיא היתה כנראה רופפת מדי, אולי אפילו מדומה, שכן "המהפכה" מיהרה להתפרק ליסודותיה, ומי שהתגלו כמנצחים הגדולים בבחירות 2013 היו דווקא מפלגות של עשירים ושבעים.

שחר נותרה בצד של המפסידים, וכעת, קרוב לשנתיים אחרי המחאה, רואה אור ספרה השני, "לכל רחוב משוגעת משלו". ארבע השנים שמפרידות בין הספרים ניכרות היטב בספר החדש. הוא הרבה יותר מגובש מקודמו, ובעיקר חד ונואש יותר. גם בו אפשר למצוא שירים שבהם שחר מקוננת על גורלה או תובעת את עלבונה כשכירה ענייה ואף כמפוטרת (שחר פוטרה ממשרתה כמורה ב2010), אך היאוש שהתעצם לא מחליש את השירים אלא מעניק להם צורה וכוח. למרות נטייתם לקונן יש בהם מין הוד או שגב, משהו צלול וגאה, שמעורר לא רק הזדהות אלא גם כבוד, והופך אותם למעין המנונות – המנונות עוני נואשים ותקיפים ששרויים על הגבול הדק שבין תבוסה חסרת אונים לזעקת קרב.

לצד המנונות העוני בולטים בספר גם שירים נוספים, כמו שיר חזק במיוחד שהמשוררת כתבה לאביה, ושני שירי עלבון וזעם המופנים לעורכים ספרותיים אלימים (אולי מדובר באותו עורך – קשה לדעת), אחד שניצל את מעמדו כדי להטריד אותה מינית, ואחד שטרח להסביר לה ששיריה הם "זבל פמיניסטי, ססמאות קלושות", וגרם לה להימנע מכתיבה למשך תקופה ארוכה. גם בשירים האלה, כמו בהמנונות העוני, מצליחה שחר לתרגם חוויה אישית כואבת לשיר פוליטי מדוייק ורב עוצמה. קבוצה נוספת של שירים מבוססת על חזיונות שמזכירים לפעמים מראות נבואיים: אחד מהם מצורף לרשימה, ומה שמתגלה בו אינו אלוהים או משל סבוך על אחרית הימים, אלא דמות מסתורית של קבצן-מלאך שמסמנת את החיץ בין עושר ועוני, שובע ורעב, העיר הלבנה ושערי הגיהנום.

יודית שחר, לכל רחוב משוגעת משלו, קשב לשירה

• קובי מידן בשיחה אישית עם יודית שחר ב-icast.
  
• הבלוג של יודית שחר.
• חוצה ישראל – רינו צרור בראיון עם יודית שחר.
• לרשימה על ספרה 'זו אני מדברת'.