דוד ויינפלד הוא מתרגם נפלא, שהשפעתו על השירה הישראלית גדולה במיוחד, אולי גדולה יותר מכל מתרגם עברי בעשרות השנים האחרונות. זאת עובדה מעניינת, אולי אפילו מתמיהה, שכן בניגוד למתרגמי שירה בולטים אחרים מדורו – אהרן שבתאי ותרגומיו המגוונים מיוונית עתיקה, דן דאור שעיצב את דמותה של הסינית הקלסית בעברית, שמעון זנדבנק שמניפת תרגומיו פרושה על תחנות רבות בתולדות השירה האנגלית והגרמנית – תרגומיו של ויינפלד אינם חובקי עולם אלא ממוקדים ברובם בשני משוררים, צ'סלב מילוש וזביגנייב הרברט, שאינם אלא שתי טיפות באוקיינוס הספרות העולמית. אלא שהטיפות האלה היו כנראה משמעותית להפליא לקוראי שירה ישראלים בדור וחצי האחרונים, ותפקדו בשביל רבים מהם כמין קריאת כיוון או אמת מידה סמכותית ל"שירה כמו שראוי לכתוב היום".
מה הדבר שהפך את מילוש והרברט – בתרגום ויינפלד, כמובן – למשוררים ישראלים מרכזיים כל כך? כדי לנסות לענות לשאלה הזאת אפשר להעזר בדברי ההקדמה ל"עברות", מבחר מתרגומי ויינפלד בעריכת דרור בורשטיין שראה כעת אור. נכון שבמבחר מיוצגים תריסר משוררים שויינפלד תרגם מהם (וביניהם סוצקובר, אודן ושימבורסקה), אך ברור שמילוש והרברט הם גיבוריו הלא מעורערים. וכך כותב שם בורשטיין, לכאורה על עבודת התרגום של ויינפלד ולמעשה על שירת מילוש והרברט: "היא מזכירה לנו את האפשרות הנשכחת של שיר לומר משהו ישיר ומכריע על העולם ואליו, בלי התלהמות ובלי עיסוק סובייקטיבי מופרז".
שלושה אספקטים בשירת מילוש והרברט מודגשים במשפט הזה – הצד ההגותי שלה, נאמנותה לאיפוק או ל"מידה נכונה", ורתיעתה מפני האישי או הוידויי מדי. שלושת האספקטים האלה הם בעצם דרכי ניסוח שונות של אותה מגמה פואטית שאפשר לכנות "המגמה האנטי-רומנטית" ואפילו "המגמה האנטי-משוררית" של מילוש והרברט. שניהם כאילו לוחשים: אל תהיה משורר, כלומר מטורף נטול פרופורציות שנסחף על כנפי המלים מי יודע לאן ועסוק בעיקר בעצמו. להפך – תהיה קודם כל הוגה, מחנך, "חכם", מופת של רצינות מוסרית, מתינות ואיזון.
לזכותם של מילוש והרברט אפשר לומר ששירתם רחוקה מלהיות מתונה או מאוזנת. להפך – פני השטח הכמו-אירוניים או הכמו-מפוכחים של שיריהם נוצרו בראש וראשונה כדי לשמש רקע הולם לתאוות משורריות גדולות ולמגלומניה מהסוג הטוב, שבלעדיה לאיפוק המפורסם שלהם לא היה ערך. ואולי מה שהכי בולט בשירתם זה הצד החצוי הזה, המתח החד והגלוי בין פרטי וכללי, שמזכיר לפעמים, בעיקר אצל מילוש, תודעת חטא מיוסרת של מי ששב ואומר בשיריו: אני משורר, משמע אני חוטא חסר תקנה, שאין לו ברירה אלא לכפר על שיריו בשירים נוספים, מעין וידויים כוזבים המעידים על דבקותו בחטא. וייתכן שתודעת החטא הזאת – חטא החיים, הכמיהה, השירה – מסבירה את השפעתו הגדולה של ויינפלד על זרמי עומק בשירה הישראלית, בעיקר על אלה שהלכו בעקבות שירת הייסורים החצויה ומרובת המסכות של נתן זך, ומצאו בשירה הפולנית נקודת משען שעזרה להם להרחיב את אפשרויותיה ולפצות על מגבלותיה.
אם באמת מתנהל בשירתם של מילוש והרברט קרב סמוי למחצה בין שתי רשויות: בין המשורר שנוטה להיות יצרי ומעורב, כלומר מעוגן בנסיבות האישיות והפוליטיות של חייו, לבין ההוגה שנוסק לגבהים, אין ספק לאן נוטה ליבו של בורשטיין, עורך המבחר החדש והאינטליגנטי מתרגומי ויינפלד. כמעט כל הכרעה שלו – אילו שירים של מילוש והרברט לבחור, איך לסדר אותם, איך לסגל למבחר את שאר המשוררים שויינפלד תרגם – מגוייסת כדי להדגיש ולקרב לקורא את הצד ההגותי, המחנך, "החכם" של שירתם, ובעיקר את נטייתה להתנסח כמין הרהורים מסכמים טרם מוות או אחר מוות, שמחברים יחד קינות נוסח קוהלת והמנונות נוסח תהילים בתבניות רחבות ומורכבות. יש היגיון רב בפרשנות של בורשטיין, והיא קולעת להבט עקרוני ומושך בתרגומיו של ויינפלד, אבל נדמה שמשהו משמעותי נדחק הצידה, ומחכה אולי למבחר נוסף.
דוד ויינפלד, עברות, מבחר תרגומי שירה, עורך: דרור בורשטיין, מודן הליקון
- לרשימה על זביגנייב הרברט, שירים .