לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל הוא קודם כל רגשי, אולי אפילו חצי-מדומה, כי הפרובינציה שניסים מתכוונת אליה אינה ישוב ספר או גולה נידחת אלא המרחב העירוני הגדול המשתרע בין הקריות וחיפה. דווקא משום כך שם הספר מדוייק כל-כך: חיפה על ערי הלווין שלה ידועה בכשרונה המיוחד להיות בעת ובעונה אחת מרכז עירוני גאה ומבוסס ופרובינציה תרבותית שכוחה ומנומנמת.
אבל זה רק צד אחד במשמעותו של השם. "פרובינציאלית" הוא קודם כל כינוי-גנאי, אולי לא נורא במיוחד ובכל זאת ביקורתי למדי. כשניסים מציגה את עצמה ואת שירתה כ"פרובינציאלית", היא נקלעת מייד לעמדת גבול מורכבת בין מודעות עצמית ואירוניה עצמית, גאווה פצועה וגאווה מתריסה, הודאה בחולשה והפגנת כוח. המילה נטענת בסדרה ארוכה של משמעויות אפשריות, וביניהן הרמז שהשירה הישראלית כולה, גם התל-אביבית, היא פרובינציאלית. השם דומה לחץ או קליע שנורה מתוך כלי נשק מיוחד במינו, כזה שמצליח לפגוע בהרבה מטרות גם יחד: קודם כל במשוררת עצמה, אבל מתוך כך גם בכל האגפים של משוואות הכוח הסבוכות שמכתיבות את מקומה, ומגדירות את היחסים בין מרכז ושוליים בתרבות הישראלית.
ובאמת, משהו בשירים של ניסים מזכיר כלי נשק. היא יורה את שורות השיר שלה בדייקנות גדולה, לא בצרורות אלא אחת-אחת, ולמרות זאת טווח הפגיעה שלהן רחב מאוד. ברבים מן השירים היא שבה ומתמקמת בעמדת הגבול שמאפיינת את שמו של הספר – יורה בעת ובעונה אחת פנימה והחוצה, בעצמה ובמי שמאיים לדכא אותה, באוהביה ובאויביה. מהשירים אפשר ללמוד שהיא מציגה את עצמה לא רק כפרובינציאלית אלא גם כאנורקטית, היפוכונדרית ואובססיבית-קומפולסיבית, ושיר אחר שיר מצליחות ההגדרות האלה לתפקד כמלכודות של כוונה ומשמעות: כטכניקות של חשיפה עצמית שמתגלות כאמצעים משוכללים של התגוננות והתבצרות, כהבחנות כמו-אוביקטיביות שמתמוססות לתוך מעמקים של משל או מטאפורה, וכמנגנונים אלימים שמטרתם המפתיעה היא לפתוח מרחבים של תקווה, כנות ורוך.
עמדת הגבול הזאת מגיעה לשיאה בשירי האהבה הלא מעטים שיש בספר – קינה חזקה ומורכבת על סבתה של המשוררת שמתואר בה קרב ירושה מופנם אך כואב בין נכדותיה, שירי אהבה וידידות לנשים ושירי אהבה לגבר. בכולם האהבה מוצגת באמצעים חדים וקשים שמיטלטלים בין פגיעות ואגרסיה אך שואפים להתכנס לנקודת אמצע מאוזנת ביניהן. הם דומים למתרסים של אכזבה וכישלון, או לבונקרים של כעס ואגוצנטריות, שמאתגרים את האהבה למדוד את עצמה כנגדם: האם היא תדלג מעליהם, תיתקע בהם, תנתץ אותם או תצליח להקיף ולאהוב גם אותם? רק אהבת אמת יכולה לעמוד במבחנים מתעתעים ותובעניים כל כך.
ובחזרה לשם הספר. המילה "פרובינציאלית" מופיעה בספר פעמיים, ויוצרת דיאלוג מעניין בין המשוררת לעורכת ספרה, לילך ובר. היא מופיעה בטקסט קצר הממוקם מימין לשער הספר, שאפשר לראות בו אולי "דבר העורכת": "זאת לא שירה פרובינציאלית," נאמר שם על שיריה של ניסים, "אלא שירה שהולכת בגדולות". אז למי להאמין – לשמו של הספר או לטקסט שחותר תחתיו? למינמליזם של "פרובינצאלית" או למקסימליזם של "הולכת בגדולות"? רמז לתשובה אפשר למצוא בשיר היפה והארוך שהעניק לספר את שמו. הוא מוקדש לובר, ונדמה שניסים מנסה להסביר בו לעורכת שלה שפרובינציאליות היא חוויה אישית מאוד, רוויה בנאמנויות סותרות, עכבות וחשדנויות, שלא מיתרגמת בקלות לעמדה פוליטית עקבית או לאירוניה אינטלקטואלית, ומאיימת על עצם היומרה "ללכת בגדולות". יש יופי בדיאלוג הזה, שבו מתגלה המניע המרכזי של ניסים: להטיל ספק דווקא במי שהיא אוהבת ובמה שהיא מייחלת לו, לקלף מהם כל רמז להעמדת פנים, כדי לזכות בלב שלם בגרעין היציב והבטוח, "הפרובינציאלי", של חייה.
מיטל ניסים, פרובינציאלית, פרדס
- דניאל באומגרטן מראיין את המשוררת באתר 'דעה שניה'.