טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של שירי צער ובדידות, אחד חד וחריף כמו מכה במפתח הלב, השני צבעוני ורב-המצאות כמו קרקס מטורף, וביניהם, כמו מטמון נסתר, מחזור של שירי אהבה. צער ואהבה הם שני המוקדים של הספר, ונכונותה של ניצן ללכת עם שניהם עד הסוף, מתוך הבנה עמוקה לזיקה ביניהם ולמקומם המהדהד במסורת השירה, מאפשרת לה לכתוב שירה שלא ניתקת מהקרקע של עמק הבכא שרבים מאיתנו נידונים לחיות בו (ובלשונה של ניצן: "החצר הפנימית של המוסד הגדול-גדול / שמשתרע, כך אומרים, עד קצווי הארץ"), ובכל זאת נוגעת בשמיים.
קודם כל הצער. צערה של ניצן נוקב ותקיף, והוא חוצה את העולם כולו, לפעמים בלי להותיר פינה פנויה או רמז לתקווה. הוא דומה למאבק מתמיד, סיזיפי, בדיכאון. המאבק הזה דורש כוח עצום, והכוח הזה ניכר היטב בשירים, ולכן מה שמפליא הוא דווקא המרקם הענוג שלהם. איך נאבקים בכוח טבע אלים ורודני כמו דיכאון, בצורך הבלתי פוסק שלו להשחית ולהצמית, בחריקות ובעיוותים הבלתי נסבלים שהוא כופה, ואף על פי כן מצליחים להפיק מהמאבק הרמוניות עדינות וצלולות כל כך? נדמה לי שאם מבינים את זה, מבינים את יופיה של שירת ניצן.
חלק מהתשובה קשור לדייקנות שבה ניצן ממקמת את האהבה בתוך הצער, וליתר דיוק: בתוך הבדידות, תמיד כמו מטמון שנזנח ומתגלה במקצב פנימי מורכב, וממשיך להבהב ולהעניק חיים למרות האפלה שמאיימת לקבור אותו. צריך לב חכם ויד חזקה כדי לדייק בהטמנת האהבה בצער – או להפך: כדי לדייק בגילויה – בלי לטשטש את המתח ביניהם ובלי לזייף לאף אחד מהכיוונים.
הדייקנות הזאת מתגלה כבר בשירים שפותחים את הספר, בדרך כלל מבעד לדמותה של תינוק/ת או ילד/ה נטוש/ה למחצה – למשל: "התינוקת השקופה, תמיד / אותה אחת, זערורית, שלא את / שכחת ולא את הרעבת ורק את / יכולה להציל". ניצן מצליחה להעניק לדמות הזאת מקום מדוייק בשיריה, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שיסוריה אינם רק משא נורא של שכחה ואשמה אלא גם מקור הכוח והיופי היחיד שמאפשר לשירים להיכתב ולחיים להימשך: לב חצי-קבור שאינו חדל לפעום, כלומר לבקש אהבה.
והדייקנות מתגלה ביתר שאת בסדרה של שירים-בפרוזה שמתארים לעתים חלומות, אם כי טבעם החלומי אינו מסתיר את המסורת שממנה הם שואבים את כוחם: מסורת האגדה הפילוסופית או משל החוכמה, זו שנמשכת מהרקלייטוס או דז'ואנג דזה דרך הקואנים הזן-בודהיסטים והכמו-אלגוריות של קפקא ובורחס – ומה שנפלא בהם הוא הצירוף הלא מובן מאליו של חידות היגיון משוכללות, לעתים קרובות צוננות ומרות מאוד, עם שירת צער ואהבה הטעונה עד קצותיה בכאב וכמיהה.
ובתוך כל זה מטמינה ניצן מחזור שירי אהבה שהיא מכנה "מטמון". תמונת העולם של שירי "מטמון" אינה שונה מזו שמצטיירת בשאר שירי הספר: זהו אותו עמק בכא אכול רעל ומוכה יאוש, ובכל זאת משהו בסיסי משתנה ביחסים בינו לבין האהבה שמפעפעת בו. במקום שתיחשף שוב ושוב מתוך הצער, מוכה ונכזבת אך זכורה, האהבה נמלטת למקום שבו לא תיוודע לאיש, ולכן אולי תיוותר שכוחה ושלמה. "מה אומר לך עוד?" כותבת ניצן בשיר שהעניק למחזור את שמו, "שתהיה בעוניי המטמון הנסתר / שידם לא תשיג. // שאהיה בענייך המטמון הנסתר / שדעתם לא תשיג." הסתירה בין שתי האמיתות שהספר חג סביבן, "אהבה פירושה להיזכר" ו"אהבה פירושה להישכח", היא גם תמציתם של משלי החוכמה שנרקמים בו, והרמז העיקרי החבוי בשמו: אי אפשר להביט באותו ענן פעמיים כשם שאי אפשר להיכנס לאותו נהר – ובכל זאת אנחנו ממשיכים לנסות, עד שהמערבולת סוחפת אותנו לתוכה.
טל ניצן, להביט באותו ענן פעמיים, הוצאת קשב לשירה