רומן בָּאיֶמְבָּאיֶב, שמת לפני כשנה צעיר מדי, בן 55, לא היה רק משורר אלא גם אמן פלסטי ופילוסוף רחוב – מין דיוגנס-בחבית או סוקרטס-במבטא-רוסי של שוק הכרמל – ובעיני עדה קטנה ונלהבת של משוררים צעירים אפילו מין צדיק או קדוש או גורו. סביר להניח שכך גם באימבאיב ראה את עצמו, ויש להודות שנכונותו לחיות מחוץ לגלגלי השיניים של "המערכת", בלי לעבוד ומתוך בוז לכסף, בצניעות מופגנת שהיתה בה גאווה מתריסה, העניקה לדימוי העצמי הזה כוח ותוקף.
כעת, בעקבות מותו בטרם מת, טרחו כמה מחסידיו, ובראשם המשורר הצעיר מרחב ישורון והמתרגם הצעיר רונן סוניס, לכרוך בספר את מורשתו הספרותית המועטה אך יוצאת הדופן. ב"באיימבאייב" כונסו יחד שני ספרונים שהמשורר פרסם בחייו עם שברי יצירות בכתובים שהותיר אחריו, וביניהן סדרת מכתבים מצחיקה שכתב לשרים בממשלות ברק ואולמרט, והארכי-נובלה או רסיס-הרומן "עבודות שבת בימי חול", שהיא ללא ספק פסגת יצירתו.
הספר שווה קריאה. באימבאיב זכה בשמו המיוחד (כך מספר נתן זך) כאשר פקיד אוכלוסין בקזחסטן ניסה לתעתק את שמו – רומן ברנבוים. משברי העדויות שמופיעות בספר ובאינטרנט אפשר ללמוד שבאיימבאייב/ברנבוים נולד במולדבה ב1956, היגר לארץ בשנת 1971, למד הנדסת מכונות בטכניון, השתקע בתל אביב בשלהי שנות ה-80 כדי להיות אמן פלסטי ומיתג (או ברא) את עצמו מחדש כמשורר בשלהי שנות ה-90. זה סיפור עשיר בהגירות ובדילוגים, שרובו ככולו מסלולים נקטעים ותוכניות נזנחות או מוגשמות-למחצה. וכמו שאפשר ללמוד מהעלילה של "עבודות שבת ביום חול" – שיש לו אספקט אוטביוגרפי ברור – הסיפור אפילו יותר מסובך ומופלא.
והנה תקציר העלילה: מעשה בהילל בן שחר, שנולד בספרו של הנביא ישעיהו בעקבות יללתו של מלך בבל, והפך לאחר נדודי תרגום ופרשנות ללוציפר, המלאך המורד, ולבן דמותו של כוכב הלכת נוגה. בעקבות סכסוך עם רב-סריסים שמימי נאלץ הילל בן שחר לפול מהרקיע ולהתגלגל בדמותו של המשורר הסיני לי-בו, שחי במאה השמינית. בדומה לבאימבאיב, גם לי-בו היה בעל נשמות רבות, וזכה בעקבות תעלולי תעתיק לשמות רבים: דן דאור, שתרגם משיריו לעברית, העדיף לכנות אותו "לי-באי", ואילו נתן זך התייחס אליו ולריבוי שמותיו באחד משיריו הפוליטיים המפורסמים ביותר: "אמר החכם לי-טאי-פֶּה, ויש הגורסים לי-טאי-פֹּה…" לי-בו שוטט שיכור ברחבי סין, טבע למוות כשניסה לחבק את הירח, ונולד מחדש באחד מקצותיה של האימפריה הסובייטית כרומן ברנבוים, הלא הוא המשורר התל אביבי רומן באימבאיב.
ליצירתו של באימבאיב שני צדדים, ביקורתי ואוטופי. הצד הביקורתי, שבלט יותר בספרים שפרסם בחייו, נגע בעיקר לכסף, אלוהי הקפיטליזם. לבאימבאיב היתה מין אובססיה שלילית לכסף, והוא ראה בו, אולי בצדק, סמל לכל הרע. הצד השני ביצירתו, האוטופי, היה אישי ופיוטי יותר, והעניק ביטוי לכמיהתו למצב-עניינים מפונטז שבו השירה – וליתר דיוק: התגלמותה עלי אדמות בזמן הזה: באימבאיב – תחליף את הכסף כמפתח להבנתו ולבריאתו המחודשת של העולם. אפשר להבחין בשתי אידיאות מרכזיות שפיתו אותו: חלום על ממלכה פרטית, אוטארקית, שבה המשורר (כמו שרונן סוניס מנסח זאת במבוא לספר) "הוא איש אשכולות המסוגל לדאוג לכל צרכיו, מן הסעודה ועד לשולחן שבו היא מוגשת, מן ההתמצאות בעיר ועד ההתמצאות בספרות", וחלום על "קפיצת דרך" מסתורית, מין טריק ספרותי או מאגי, כמו-מדעי, שיאפשר דילוג מהעולם הזה לעולם הבא: מעמק הבכא של הכסף לגן העדן הפרטי של באימבאיב.
ובדרך כתב באימבאיב שירים, שהיו לעתים קרובות עיבודים חופשיים של שירים ופזמונים שמקורם רוסי. אחד מהם – עיבוד עברי של תרגום רוסי לשיר סיני של לי-בו – מצורף לרשימה, וכדאי להשוות אותו לתרגום של דן דאור: "את דו-פו פגשתי מטייל בהרים / כובע קש לראשו פניו בוערים / הרשה לי לומר שרזית מאוד / האם שבת לסבול מכתיבת שירים?"
באימבאיב, עורכים: מרחב ישורון ורונן סוניס, מעין
- רועי צ'יקי ארד על הספר והמשורר.
- פתח הדבר לספר 'באימבאיב' מאת המשורר ועורך הספר מרחב ישורון.
- רשימה של לאו גורביץ ב-nrg.
- רשימה של יובל גלעד ב'יקום תרבות'.
- שירים בבלוג של דוד שפיר.