1976 היתה שנה מוצלחת במיוחד בתולדות השירה הישראלית: יונה וולך פרסמה את ספרה המשמעותי ביותר – "שירה", מאיר ויזלטיר את ספרו המפוייס ביותר – "דבר אופטימי עשיית שירים", יאיר הורביץ את ספרו המפוכח ביותר – "בשבתי לבדי", אהרן שבתאי את ספרו המשפיע ביותר – "הפואמה הביתית", ואבות ישורון (קצת אחר כך, ב-1977) את ספרו המגובש ביותר – "קפלה קולות". חמשת הספרים ראו אור באותה הוצאה, "סימן קריאה", והופעתם הבהירה שיש לשירה הישראלית מרכז כובד חדש, מלא חיים ועשיר באפשרויות.
באותה שנה ראה אור גם ספר הביכורים של ארז ביטון, "מנחה מרוקאית", שתוייג מייד כ"פולקלור", מילת עלבון מקובלת באותם ימים לשירה לא רצינית, כלומר אתנית או עממית. וולך, ויזלטיר, הורביץ, שבתאי וישורון נתפסו אז, ובצדק, כאוונגרד מלהיב שמוליך את השירה הישראלית אל העתיד. ביטון, לעומת זאת, נתפס כמין תבלין שמוסיף לה קצת נופך מרוקאי: אתני, עממי, פולקלוריסטי.
התיוג החזיק מעמד שנים רבות. ב-2002 אמר שמעון אדף בראיון לידיעות אחרונות: "הרגשתי שמצפים ממני למשהו פולקלוריסטי, ואני לא רוצה להיות תואם ארז ביטון." את הציטוט מצאתי ב"יום שני", ספרו החדש של ניסים קלדרון, שמתייחס באהדה לאמירה של אדף, אם כי ייתכן שאדף עצמו היה מעדיף שהיא תישכח.
יש משהו מפתיע בציטוט הזה. אפשר ללמוד ממנו כמה לאט וכמה מהר התרבות הישראלית משתנה. התיוג של ביטון כ"פולקלוריסט" החזיק מעמד שנות דור, וב-2002 אפשר היה עדיין למצוא משורר צעיר שמשתמש בו כדי לפלס את דרכו אל המיינסטרים. חלפו שבע שנים בלבד, והאמירה של אדף נשמעת אנכרוניסטית להפליא.
היום ברור שביטון הוא משורר נועז ורב השראה, שבשירתו נושבת רוח גדולה. היום גם ברור שהשפעתו על השירה הישראלית לא פחות גדולה מזו של וולך, ויזלטיר, הורביץ, שבתאי או ישורון. מי שרוצה להיווכח בכך מוזמן לקרוא את "תמביסרת", שלצד שירים חדשים של ביטון יש בו מבחר מצויין של שיריו "הפולקלוריסטיים" משנות השבעיים והשמונים, ביניהם יצירות מופת כ"חתונה מרוקאית" ו"שמחה במלח".
נכון: הבשורה של ביטון היתה בראש וראשונה מרוקאית, מזרחית, חברתית, אבל היא גם היתה אסתטית. הוא הבין שנאמנות לזיכרונו הלשוני, הביוגרפי והתרבותי מחייבת אותו להעיז ולכתוב שירה אחרת, כזאת שלא תמצא בהכרח חן בעיני הממסד: לא רק משום שהיא תהיה מרוקאית או מזרחית מדי בתכניה ובצליליה, כלומר זרה ולכן מביכה או מאיימת, אלא מסיבה מהותית יותר – משום שהיא תיקח בחשבון קורא שזיכרונו הלשוני, הביוגרפי והתרבותי שונה בתכלית, ולכן לא תהיה לה ברירה אלא לעצב ערכים אסתטיים חדשים.
מה הם הערכים האלה? כדי להתחיל את הדיון אפשר להשוות את ביטון למשורר הקרוב לו ביותר מבין החמישה שהזכרתי בתחילת הרשימה – לאבות ישורון.
שניהם, ביטון וישורון, רוצים לחשוף בשירתם קרע ביוגרפי שיש לו הקשרים הרי גורל: את קרע ההגירה הציונית. אלא שישורון חושף את הקרע באמצעות שפה שבורה ומסוכסכת, כמעט פרטית בנפתלותה, וביטון לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. זאת פריווילגיה של אשכנזים, שיש להם כבר שפה ישראלית אחת – אלתרמנית, נניח – והם רוצים לחתוך ולקרוע ממנה שפה חדשה, שתחשוף את מה שההיא מסתירה.
לביטון אין שום רצון לשבור או לקרוע – השבר גדול מדי גם ככה. מטרתו היא הפוכה. לא לשבור את השפה כי אם לשבור שתיקה. לא לקרוע אלא לאחות. ואם אי אפשר לאחות, כי הקרע אינו ניתן לאיחוי, למצוא את הקול המדוייק, המאוזן, המאוחה, המנחם והמרפא, שישרטט את הקרע במילים צלולות ומוארות ככל האפשר.
מי שיודע כמה קשה לעצב קול כזה, שחותך אל העיקר, שחושף את הסתירות בלי לקרוס לתוכן, שנע על קו התפר בין עברית אחת לאחרת בלי לטשטש את ההבדלים ביניהן – יודע משהו על הסגולה הנדירה שבזכותה ארז ביטון הוא משורר אהוב ומשפיע כל כך.
ארז ביטון, תִמְבִּיסֶרְת, ציפור מרוקאית, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- ארז ביטון בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- רשימה של אלמוג בהר, שגירסה מקוצרת שלה פורסמה ב'הארץ'.
- ראיון שערך יונתן שרון עם המשורר.
- חביבה פדיה על שירת ביטון (מתוך 'הכיוון מזרח' 12).
- מואיז בן הראש על שירת ארז ביטון.
- רשימה של אריאל הירשפלד ב'הארץ'.
תגובה אחת