רועי שניידר הוא הזוכה הראשון ב"פרס פסח מיילין למשורר בתחילת דרכו", ומה שהופך את הזכייה והספר למיוחדים הוא סגנונו וגילו. הסגנון עתיק, או בעצם כמו-עתיק: שניידר כותב שירים "כמו פעם", כלומר מארגן מלים פיוטיות בתבניות הדוקות ומשוכללות, תוך הפגנת שליטה בסודותיה הקדומים של אמנות השיר. גילו הוא סיפור אחר: בחודש שעבר מלאו לשניידר שמונה עשרה.
כמה משירי הספר פורסמו ב"הו!" האחרון, לצד שירים של משוררים בני דורו של שניידר, כמו עומר ולדמן, ניר ארגוב לפיד ומעין אבן – כולם ילידי אמצע שנות התשעים, וכולם חורזים ושוקלים את שיריהם במיומנות רבה. אפשר להתייחס אליהם כאל חבורה או תופעה; לראות בהם תלמידים של דורי מנור, ולנסות להבין את הקשר בין שירת נעורים לחרוז ומשקל. אבל לשירתו של שניידר מאפיינים ייחודיים, אישיים מאוד, שמעניקים לה ערך מוסף. ההבדלים בין הפואטיקה שלו לפואטיקה של מנור משמעותיים.
ההבדל הראשון נוגע למקורות ההשראה. כשמנור כותב שירה, הוא חושב קצת כמו מתרגם: מקורות ההשראה שלו הם זרים או רב-לשוניים, וחלומו הוא לכתוב שירה עברית שתישמע כמו שירה צרפתית משלהי המאה ה-19. אצל שניידר בולטת דווקא נאמנות גדולה לעברית. כמעט בכל שיר שלו אפשר למצוא רשת צפופה של אזכורים לשורות שיר עבריות ישנות וחדשות, מהתנ"ך והתפילה עד לאה גולדברג ודוד אבידן, אבות ישורון ומאיר אריאל. זהו הבדל מכריע: מנור רוצה להוסיף לעברית משהו שלדעתו חסר בה, ואילו שניידר נאחז במשהו שהיה בה מאז ומתמיד.
לכך מצטרף הבדל נוסף. מנור, בדפוס מחשבתו כמתרגם, מחפש בשירתו צורות לשוניות חלקות ועגולות ככל האפשר. שניידר, לעומת זאת, הוא שחקן בנשמתו: כמעט בכל שיריו אפשר למצוא הפרזות ואירוניות מופגנות, פינות מחודדות או מחוספסות במתכוון ומידה מפתיעה של אנרכיזם לשוני. שוב מדובר בהבדל מכריע: אם מנור מחפש בכל מצב את שביל הזהב, שניידר מעדיף ללכת לקצוות.
מה שמוביל להבדל השלישי, אולי החשוב ביותר. כשמנור חושב על "שירה כמו פעם", הוא חושב בעיקר על חרוז ומשקל. שניידר חושב על משהו הרבה יותר בסיסי: על דקדוק. עד לפני כמאה שנה, אולי פחות, שירה עברית היתה שירה של בלשנים או מדקדקים, שמדדו בפלס את צורותיה העתיקות, מנו באובססיביות את יוצאי הדופן שלה והבחינו בכל חיריק חורג או שווא מרחף. ברור שהם אהבו את זה, אחרת היו נמנעים מכתיבת שירה דווקא בשפה עתיקה ומקודשת כעברית. שניידר הוא שותף מאוחר למסורת הזאת, וקל להבחין בחיבה העמוקה שלו לשעשועי דקדוק, תחביר ורטוריקה, וברצון שלו לבחון מחדש את תפקידם בכתיבת שירה. זה האספקט המקורי ביותר בשירתו, והוא יכול להוביל אותו רחוק.
ברור שיש בשיריו משהו מלאכותי, אבל מדובר במלאכותיות מודעת לעצמה, שיש בה חן, צניעות והומור. שניידר מודע לנעוריו, לכך שאין לו הרבה מה לומר, ולפער בין המבנים הלשוניים המהדהדים שהוא יודע ליצור לבין דלות הניסיון שניצב בבסיסם, ולכן שיריו עוסקים שוב ושוב באותן חוויות יסוד – במתח שבין תנופה (מילולית) וחוסר אונים (רגשי או קיומי), התמלאות והתרוקנות, מודעות והעדר מודעות. הוא הולך בעקבות המלים בעיניים עצומות, מנגן אותן לעצמו בלי לדעת לאן הוא חותר, והן מובילות אותו תמיד לאותו מקום – לרגע מנחם או מבהיל של יקיצה מהחלום המילולי שפקד אותו. הדגשים הארס-פואטיים נוצרים כמעט מאליהם, והנטייה לשעשועים צורניים מדגישה את גבולותיהם של השירים – פתוחים לכל אירוניה או סתירה פנימית, אך אטומים למשמעויות קונקרטיות או מחייבות מדי. יותר מכל הם דומים לקמעות ששניידר יוצר לעצמו על מנת שיגנו עליו בחשכה, עד שיוכל לפקוח עיניים ולהחליט לאן הוא רוצה להוביל את תשוקותיו וכישרונו.
רועי שניידר, ושירים אחרים, הוצאת ספרא.
- מאמר על הזכיה ב"פרס מיילין".
- שירים נוספים ב'הארץ'.
- בני ציפר על רועי שניידר ב'הארץ'.