במבט ראשון יש משהו קל ומתוק מדי, או רך ומלטף מדי, בשירי הביכורים של הילה אהרון בריק. במבט שני הכל מסתבך, ועוצמתם של השירים נחשפת. בעולם פחות תקין-פוליטית אפשר היה לומר שיש בשיריה משהו "נשי", ולהזכיר לנו כמה אנחנו קרובים לעידן הפריצה וההתהוות של שירת הנשים העברית, שבהן הבחנות כאלה היו נפוצות. העידן ההוא נמשך כחמישים שנה – מפרסום ספר הביכורים של רחל ב1927 עד פרסום ספרה השלישי של יונה וולך ב1976. שמות הספרים משרטטים את הדרך שעשתה שירת הנשים בשנים ההן: מ"ספיח" של רחל שמעיד על מודעותה המיוסרת למקומה הצדדי והמאחר לבוא במסורת גברית בעיקרה, עד "שירה" של וולך שמעיד על כוחה להתייצב במרכז ולהציע אמת מידה חדשה, מהפכנית, למסורת כולה.
אנחנו נמצאים בעידן הפוסט-וולכי בשירה הישראלית, היחסים בין המינים הרבה יותר פתוחים ומגוונים, אבל הקונפליקטים של העידן הקודם לא נעלמו, ולכל היותר שינו צורה. וכשחושבים על הקונפליקטים האלה, הדרך שבה בריק מגשרת בין הצד הרך והמלטף בשיריה לבין מחויבותה לכתיבת שירה בעלת ערך, כזאת שמדייקת וחותרת עמוק, זוכה במשמעות מיוחדת. המשמעות הזאת נרמזת בשם ספרה, "תיקונים קטנים", שנמצא במקום לא מובן מאליו ברצף שבין "ספיח" ו"שירה": הרבה פחות מיוסר וקרוע מרחל, הרבה יותר זהיר וצנוע מוולך.
התמונה מסתבכת משום שאין ב"תיקונים קטנים" פואטיקה מגובשת אחת, אלא נסיונות מרתקים בכיוונים שונים לבדוק את מרחב הפעולה של שירה שהנימה הבסיסית שלה היא נימה מקרבת, רכה, "חיובית". זוהי נימה שהשירה הישראלית נוהגת להימנע ממנה או מייחדת לשירי ילדים. לא כל הנסיונות מוצלחים באותה מידה: השירים שפותחים את הספר בעייתיים, ויש במתיקות המופגנת שלהם משהו מתחכם – באחד מהם נשמעת מקהלת ציוצי ציפורים שמסתירה טרטור של מטוס קרב, בשיר אחר מצויירת אידיליה בורגנית שמתגנבת לתוכה תמונה של עוני, וכו'.
אבל בשירים אחרים הניסיון הרבה יותר מוצלח, ופני השטח המתוקים והסדורים של השיר מצליחים לגעת בקושי ואפלה ממשיים. זוהי נגיעה בטוחה בעצמה, כזאת שמכוונת הישר ללב הקושי, אך גם רכה ומגוננת. דוגמה לכיוון הזה אפשר למצוא בשיר "עשרא דבריא" המצורף לרשימה: השיר עוסק באימת הדיכאון, תוקע אותה כמו חרב בליבה של כל מערכת יחסים אוהבת, ובו בזמן מצליח לשמור על תבנית של מדרש חצי-משועשע על עשרת הדברות ומה שמעבר להם, ועל חזות של שיר אהבה תמים, כמעט מתילד.
הכפילות הזאת מתעדנת בשירים היפים ביותר בקובץ – שירים שעוסקים בדרכים שונות, ישירות ועקיפות, באהבתה ובגעגועיה של המשוררת לאביה המת. השירים האלה מעניקים תוקף ותהודה לצד "החיובי" בשירתה של בריק, שיש בו מצד אחד משהו כמו-ילדותי, מתגרה ומשתעשע, ומצד שני משהו כמו-הורי, סבלני ואוהב. בזכותם מתברר מה רענן ומפתיע כל כך בשירתה של בריק: העדינות שבה היא מציעה גרסה מעודכנת, בת זמננו, של שירה שכמעט לא היה לה מקום בסדר היום של השירה העברית החדשה – שירת חוכמה מהזן של ספר משלי. שירת החוכמה המסורתית הבליטה מאוד את הרצף בין אב לבן, ובריק מצליחה להעניק למסורת השכוחה ההיא חיים חדשים בזכות הדגש שהיא מעניקה למקומה המרכזי כבת, ומבעד לו כמשוררת, בת זוג ואם.
במיקום המשפחתי הזה יש משהו שמרני ומהפכני גם יחד, והוא יוצר סדרה של דיאלוגים סמויים בין בריק לבין דמויות מפתח בתולדות שירת הנשים העברית, כזלדה, דליה רביקוביץ ונורית זרחי. אפשר לחשוב, למשל, על הצורך של זרחי לחדד בכל דרך את ההבחנה בין שירתה לילדים ושירתה למבוגרים, מול הרצון ההפוך של בריק למזג ביניהן. בדרך זו מצטרפת בריק למגמה מרכזית בשירה הישראלית הצעירה – למאמץ לחרוג משירת הדורות הקודמים שפירשה זיקות משפחתיות בסיסיות כמקור למרד, בדידות וכאב, ולעצב אותן מחדש כמקור של נחמה, משמעות ורצף.
הילה אהרון בריק, תיקונים קטנים, סדרת קסת לשירה בעריכת דוד ויינפלד, אבן חושן