לפעמים אפשרויות שירה יוצאות דופן נולדות דווקא מתוך סוג של איטיות או דריכה במקום. משוררת כותבת בנעוריה שירה שמעוצבת על פי צווי האופנה האחרונים, שירה בת זמנה, אבל משהו גורם לה לא להיסחף הלאה עם העדר אלא להתעכב מאחור, ועשרים או שלושים שנה לאחר מכן היא מתגלה כמשוררת מרתקת דווקא משום שהדבר המשמעותי ההוא, שפעם היה מלא הבטחות ובינתים נדחק לשוליים, עדיין חי בה בכל הכוח.
זה מה שחשבתי כשקראתי את "שירה – עבודה", ספר שיריה השני של נורית כהנא, שהתחילה לפרסם בראשית שנות השמונים ובינתיים כמעט נעלמה. שם הספר קשור לציר מרכזי בשיריה שאולי מסביר את ההיעלמות הזאת: השתתקותה של השירה בעקבות הצורך להענות לתביעות החיים, כלומר לחיי עבודה ומשפחה, והתגלותה מחדש בשלב מאוחר יותר, כאשר תביעות הקריירה וההורות נסוגות. זו הודאה בעייתית מצידה של משוררת. הנטייה הבסיסית בעולם הספרותי היא לראות בשירה מחוייבות טוטאלית שמגייסת לטובתה את כל שאר הקשרי החיים של הכותב/ת, משתמשת בהם כמקפצה להקשרים תרבותיים רחבים יותר, ובוראת קול שירי סמכותי, יציב ומתמשך. הדרך שבה כהנא מציגה את עצמה בשיריה ממקמת אותה מייד בהקשר שולי: שירה כתחביב נעורים שנזכרים בו שוב כשמתקרבים לפנסיה.
אלא שמשהו בכישרון המשוררי המיוחד של כהנא הופך את המתח שירה/עבודה מהודאה בחולשה למקור כוח, ומפעיל שני הקשרים שכדאי להצביע עליהם, שניהם נוגעים לתולדותיה של השירה הישראלית בשלושים השנה האחרונות ולמקום המרכזי שתופסות בה משוררות.
מפת השירה הישראלית בראשית שנות השמונים היתה שונה מאוד מזו שהתפתחה מאז. אבידן היה עדיין בשיאו. וולך וישורון כתבו את שירתם המאוחרת, הנסיונית והמשוחררת כל-כך. אהרן שבתאי כתב את מחרוזות הפרגמנטים של "הפואמה הביתית" ומאיה בז'רנו את הכוריאוגרפיות המילוליות של "עיבודי הנתונים" – יצירות שקראו תגר על יציבות הגבולות המבחינים בין המשורר והעולם. מהפכנות סגנונית היתה שם המשחק: להמשיך לחפש סוגים חדשים ורעננים של מוזיקה מילולית, ולהמשיך לערער את עקרונות הארגון המקובלים של הטקסט השירי כדי להפיק מהשברים הרמוניות חדשות. כהנא התחילה לכתוב באקלים הזה, וקל לראות את הקשר בין המוזיקליות הזריזה והסינקופית של שיריה לבין עיבודי הנתונים של בז'רנו.
אלא שבמהלך שנות התשעים היצר המהפכני ההוא נדחק לשוליים, והשירה הישראלית פנתה לדרכים אחרות. הנטייה לאקספרימנטליות צורנית הצטמצמה לטובת הצורך להרחיב את קשת נקודות המבט הביוגרפיות והחברתיות שנוטלות חלק בשיח השירי. הרחבתה של מניפת הקולות דרשה פיצוי בדמות ייצוב סגנוני, והקול המופנם והמאוזן הפך לנורמה. על רקע הנורמה הזאת יש משהו מסחרר במפגש המחודש עם שירתה של כהנא, שבמזרקות המלים המתנפצות שלה יש משהו ג'אזי, לפעמים בי-בופי, לפעמים כמעט פ'אנקי: סדור ומעוצב מצד אחד, תזזיתי ומלא אנרגיה מצד שני.
ייתכן שהמקצבים המיוחדים האלה קשורים למתח החריף בין שירה ועבודה. אני נזכר בשני ספרים מרכזיים שראו אור בשנות השמונים: "עיבוד נתונים 52" של מאיה בז'רנו ו"יומן מטע" של אגי משעול. בשניהם המתח בין שירה ועבודה – אצל בז'רנו במוסד לביטוח לאומי, ואצל משעול עבודה חקלאית – היה גורם מכונן שקבע את המקצב הפנימי של השירים: סחוף וטרוף אצל בז'רנו, טעון ומרוכז אצל משעול. ובעקבות הקריאה בספרה של כהנא אני פתאום מבין משהו: ששירה ועבודה, כלומר הזכות להצטרף לעולם המילים והרוח והזכות להצטרף לעולם הכסף והמעשה, ייצגו באותן שנים זכויות יתר גבריות ולכן גם היוו תביעות פנימיות וחיצוניות של שחרור נשי – תביעות שקשה לא לחוש בכוח השוחק שלהן כשהן מתנגשות זו בזו. ואז אני חושב על הדמות הדו-משמעית של "עקרת הבית", ועל הצל המאיים שהדמות הזאת הטילה על משוררות שנקרעו בין כתיבה ועבודה. ונדמה לי שהאיום הזה ניכר היטב בשיר המצורף של כהנא.
נורית כהנא, שירה – עבודה, עמדה
- שירים נוספים שפורסמו בבלוג של רן יגיל ב-nrg.
- נורית כהנא, שירה ושגרה.
- הבלוג של נורית כהנא.
2 תגובות
שירה משובחת. תודה על החשיפה.
לאלי, למרות התיקון בהמשך, עצם המשפט: "הדרך שבה כהנא מציגה את עצמה בשיריה ממקמת אותה מייד בהקשר שולי: שירה כתחביב נעורים שנזכרים בו שוב כשמתקרבים לפנסיה." מעיד על תיוג מוקדם. תיוג כזה הוא פסול כמובן. יש מי שמועיד עצמו כבר מנעוריו להיות "משורר טוטלי". אין הוא עוסק בכל עיסוק אחר ואיכות שירתו תהיה ירודה, אך בשל העיסוק המרובה בה כעיסוק מרכזי "שמו ילך לפניו" (דהיינו, שמו ילך לפניו אך ישאיר את שירתו הרחק מאחור). אחר יעסוק גם בעניינים אחרים ויפרסם כשימצא לנכון: או במקביל להתמחותו המקצועית או יאגור במגירותיו ויפרסם כשירווח. על המבקר, הבטוח בעצמו ובשיפוטו, לשפוט את איכות השירה בלי קשר לתיוגים מוקדמים ול"שמות"….