יש דמיון בין ספר הביכורים המרשים של יונתן ברג, "מפרשים קשים", לבין ספר ביכורים מרשים אחר שראה אור לא מזמן, "לשון איטית" של שירה סתיו. שני הספרים מספרים סיפור חיים דומה למדי, שבו המשורר/ת נוטש/ת את הקהילה הדתית שבה נולד/ה לטובת חיים חילוניים מעבר לגדר. סתיו נולדה למשפחה שומרונית, וברג למשפחה דתית-לאומית שמתגוררת בפסגות, ההתנחלות הצמודה לרמאללה. שניהם שמעו מתישהו קול שאמר "לכי לך" או "לך לך" ושמעו לו. יש גם דמיון מסויים בסגנון הכתיבה שלהם – בכשרונם לעצב את סיפורם באמצעות דימויים צלולים וחזקים, ולברוא קול אישי שיש בו מצד אחד משהו מאוזן מאוד, מודע לעצמו, מחוברַת ומתורבת, ומצד שני מתח רגשי אינטנסיבי שמעניק לשירתם כוח רב.
על רקע הדמיון הזה בולטים ההבדלים. הדרך שעברה סתיו קטועה וסבוכה יותר, קשה להבין ולהקיף אותה, ולכן יש בשיריה אימה גלויה ואלימות בלתי מוכחשת לצד תבונה מסתורית, לא לגמרי מפוענחת. כאשר ברג נטש את בית ילדותו הוא חווה, כמובן, חוויה קשה ומורכבת, ובכל זאת דרכו היתה רצופה וסלולה יותר, בין השאר משום שגברים אשכנזים רבים עשו אותה לפניו, והם וצאצאיהם ציפו לו מעבר לגדר.
מקור היופי בשירת ברג שונה אם כן ממקור היופי בשירת סתיו. הוא פחות מופנם ומסתורי, וקשור ליכולתו לברוא מחדש, בנסיבות היסטוריות חדשות, חוויה רגשית ותרבותית מוכרת שיש לה מקום מרכזי בתולדות החברה הישראלית והשירה העברית החדשה – חווית היציאה לחופשי מחומות היהדות המסורתית. אלא שברג לא גדל בעיירה יהודית כי אם בהתנחלות, כלומר במעוז קדמי, כוחני מאוד, של המהפכה הציונית הבלתי מסתיימת. הוא נולד במקום חזק ונדד ממנו למקום חזק אפילו יותר. לא פלא שיש בשירתו גאווה גלויה של מי שחש שהעולם כולו פתוח לפניו.
תחושת הכוח הזאת מאפשרת לשיריו להמריא, ובה בעת לבטא בדרכים רגישות ומשוכללות כאב ותשוקה. שני סוגים של שירים בולטים בספר: שירים שבהם ברג חוזר לנופי ילדותו כדי להתעמת עם הפיצולים בין פסגות ורמאללה ובינו לבין הקהילה שנטש, ושירים שבהם הוא מנסה להרחיק מנופי ילדותו ככל האפשר, וחותר לתחושה של תנועה מתמדת, מערבולת בלתי פוסקת של אפשרויות-חיים ונופי-תרבות מתחלפים, שתפקידה לעבד ולהכיל את הפיצולים לטובת אחדות מפונטזת, כמעט מיסטית – אחדות הגורל האנושי (הכמיהה, הבדידות, הגוף החשוף) מבעד לקונפליקטים שקורעים אותו. ערכיו של ברג הם ערכים הומניסטיים מיושנים במקצת, אבל יש משהו סוחף ומשכנע בתבניות הלשוניות והרגשיות שבאמצעותן הוא מעניק להן נעורים חדשים בראשית האלף השלישי.
יש שיווי משקל עדין בין השירים שבהם ברג מתעמת עם ילדותו הדתית בפסגות, לבין אלה שבהם הוא יוצא לכבוש בגופו וברוחו את התרבות החילונית, ומבעד לה את העולם כולו. כאבי המקום שננטש מעניקים תוקף לכמיהותיו מרחיקות הלכת של היוצא בשאלה, ולהפך. שיווי משקל דומה, לפעמים רעוע במקצת, מאזן בין תחושת החופש שלו לבין נאמנותו לחלקים משמעותיים במורשת ילדותו שהוא עדיין סוחב, למשל להבט האשכנזי-גברי שלה, שברג לא תמיד די מודע לגבולותיו ולנקודות העיוורות שלו. המורשת הזאת מעניקה לו כוח דווקא משום שהיא פחות פתוחה ואוניברסלית ממה שנדמה, ולכן יש בה משהו יציב ומגונן. היא דומה למצנח שהופך נפילה שיש בה סכנת התרסקות למעוף שכרוכים בו אומנם פחד גבהים, בדידות וחרדה, ובכל זאת הוא רך יחסית. הרוך הזה נרמז בשיר המצורף: בשכחה האירונית, המרגיעה, שממתנת את הקונפליקט בין אב דתי לבן חילוני, ומאפשרת לשניהם, למרות מועקות העבר, להתנחם ב"מלח ומים ולחם", רמז ליסודות הקבועים של החיים והפולחן, וב"מלאכת האנחה", כלומר באישה. אפשר לחוש בקרבה העמוקה של ברג למקום שבו מרד, ובצירוף הזה, של מרד ונאמנות, יש לא מעט כאב וסתירות פנימיות, אך גם ממדים מפתיעים של יופי ותקווה.
יונתן ברג, מפרשים קשים, הוצאת קשב לשירה
- רשימה של מנחם בן ב-nrg.
- ראיון שערך אלי אליהו עם המשורר ב'הארץ'.
- יואב עזרא על הספר באתר MySay.
- שירים נוספים ב-ynet.
- עוד שירים ב-ynet.