סרגון בולוס, נושא הפנס בליל הזאבים

קשה שלא להתרשם מייחודו ועוצמתו של הספר הדק הזה. המתרגם הוא ששון סומך, שנולד בעירק ב1933 למשפחה יהודית, היגר בנעוריו לישראל והפך לחוקר ומתרגם מרכזי של ספרות ערבית, והמשורר הוא סרגון בולוס, שנולד בעירק ב1944 למשפחת אשורית, וכאשורים רבים היגר גם הוא מעירק, תחילה לביירות ומשם לסן פרנסיסקו. האשורים הם עם נוצרי קטן (או "קהילה אתנית" כמו שמקובל לכנות עמים שאין להם סיכוי להקים לעצמם מסגרת מדינית) שהיסטוריה דתית מורכבת שימרה את לשונו – ארמית – והעניקה לו זיכרון היסטורי ארוך במיוחד, הקושר אותו לתרבויות העתיקות של הסהר הפורה ולאימפריות שלהן: שומר ואכד, אשור ובבל.

בולוס כתב שירה בשפת אימו, ערבית. אביו דיבר גם ארמית ואנגלית – שפת האימפריה ששלטה בעירק במחצית הראשונה של המאה העשרים (ושל אימפריה אחרת  ששלטה בה בעשור האחרון). בין שלוש השפות הללו ומורשתן נעו חייו ויצירתו. לסן פרנסיסקו הגיע בין השאר בגלל אהבתו הגדולה למשוררי דור הביט האמריקאים, כאלן גינסברג וגארי סניידר, שמשירתם הרבה לתרגם. כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה הגיב בולוס בכעס ובכאב, שבעקבותיהם צמצם את פעולתו כמתרגם שירה אמריקאית לערבית וחיזק את הזיקה שלו לאירופה, שם הרבה לשהות בשנות חייו האחרונות, עד למותו ב2007, בברלין.

באחרית הדבר מציג סומך את בולוס כמשורר ייחודי ופורץ דרך, ומדגיש את התרחקותו מתבניותיה המסורתיות של השירה הערבית. הוא גם מתאר את הקושי להבין באופן ממצה את שירתו, הנובע מנטייתו להשתמש במערכות דימויים פרטיות ומסתוריות, שמקורן כנראה ברקע האשורי-נוצרי שלו. אך למרות המסתורין הזה, שמעניק לשיריו של בולוס יופי רב, אין קושי ממשי להבין אותם. להפך: יש בהם משהו נגיש מאוד, אולי משום שהם עוסקים באופן ישיר ואינטנסיבי בחווית חיים שכל קורא שירה בת זמננו מכיר היטב: חוויות הבדידות והאובדן של גולה או מהגר.

ובכל זאת יש משהו ייחודי, מר ונואש במיוחד, בשירתו של בולוס. שירת גלות מבוססת בדרך כלל על מעגל משמעותי של נחמה הקשור לאפשרות – הלא תמיד מעשית – לשוב למולדת, ולתחושה שגם בריחוקה, ואפילו בחורבנה, יש למולדת קיום לשוני ורגשי כמו-נצחי, שמשתמר מבעד לתהפוכות הזמן. בשירת בולוס יש מעט מאוד נחמה כזאת. המולדת מתגלה בשירתו כמקום זר ורחוק לא פחות מהגולה שאליה נקלע, שיתרונו המרכזי כ"מולדת", כלומר כנקודת מוצא למסע החיים, מתגלם דווקא בתקווה שפיעמה בה לברוח ולהיוולד מחדש במקום אחר. ומכיוון שהתקווה הזאת התגשמה, ובולוס היגר, ובה בעת נכזבה, שכן ההגירה לא סילקה את הזרות אלא העצימה אותה, חווית היסוד היא של תנועה מתמדת "בכיוון ההפוך" – כלומר של בריחה מאובדן לאובדן, או של מרדף גורלי, כמעט מיתולוגי, אחרי משהו שאבד ויאבד שוב ושוב, עד לתחנה האחרונה, הבלתי נמנעת, שלובשת בשירת בולוס אופי דתי-למחצה: המוות.

זוהי חווית חיים מורכבת, קשה לעיכול ולביטוי, רוויה לא רק בקונפליקטים אלא גם בחידות ובסודות,  כלומר בשכבות פרטיות של משמעות, ולבולוס כישרון יוצא דופן להעניק לה צורה לשונית צלולה ומסתורית גם יחד. יש משהו בטענתו של סומך, הקובעת כי שירת בולוס עוסקת ב"יסוריו וחלומותיו של האדם בן זמננו", ובלבד שבביטוי המופשט "האדם בן זמננו" מבינים קשת מגוונת של חווית חיים קונקרטיות, שונות מאוד זו מזו, שמשותפת לכולן הסתירה בין שתי מגמות מנוגדות: כמיהה עזה לעבר ומנוסה מבוהלת מפניו. סתירה דומה, המעוצבת בדרך קצת פחות טראגית, עמדה גם במרכז ספר התרגומים הקודם של סומך, "גיאוגרפיה חילופית" מאת המשוררת המצריה איימאן מרסאל, שחיה בקנדה ועוסקת בשיריה באותה כפילות רגשית ותרבותית – כפילותה של הדמות המכונה בשיריה "המהגר החדש", זה שבוחר מרצון בחיים של עקירה וגלות. וקשה שלא לחוש שיש בבחירותיו של סומך כמתרגם גם רובד אישי מאוד, הקשור לתולדות חייו כמהגר, ולנאמנותו לתרבות הגדולה שהותיר מאחור.

סרגון בולוס, נושא הפנס בליל הזאבים, תרגם מערבית והוסיף אחרית דבר: ששון סומך, פתח דבר: רוני סומק, הוצאת קשב לשירה

• שירים נוספים באתר 'קשתית'.
• שיר נוסף פורסם במטעם 4.
• שיר במטעם 5.
• שיר נוסף פורסם ב'הארץ'.