"אני לא רוצה ילדים / אני מבקשת פטור מחוקי האהבה" מצהירה ענת זכריה במחזור השירים "נעשה אדם", ובמקום אחר באותו מחזור היא כותבת: "אל תעשה לי ילד / מול תינוקות אני אחוזת / נבואת לב מעיקה." יש הרבה כוח בשירתה של זכריה, והכוח הזה התגלה כבר בספר הביכורים שלה, "יפה אחת קודם", אלא שאז הוא נטה להצניע את עצמו באמצעות מסכות מסוגננות של אירוניה ודו משמעות. כעת חושפות ההצהרות החד-משמעיות האלה, הבלתי-אירוניות במובהק, מחוייבות הרבה יותר עמוקה למעשה הכתיבה, והופכות לציר שכל שירי ספרה החדש חגים סביבו – ציר שמתנסח ומתגלה כאקט יצירתי של סירוב: הסירוב לשחק את משחק החיים על חוקיו הידועים, "חוקי האהבה", שמחברים יחד אם לאב, זוגות למשפחות ואהבה להורות.
אפשר להניח שתגובתם המיידית של קוראות וקוראים רבים תהיה "אבל למה?" – תגובה שמייצגת את הכמעט-קונצנזוס שרואה בהורות ברכה, זכות גדולה, תכלית אנושית מובנת מאליה. לשאלה הזאת קופצות מייד שתי תשובות אפשריות, שתיהן חלקיות באותה מידה: תשובה כמו-פסיכולוגית, שתתרץ במונחים ביוגרפיים את חוסר נכונותה של זכריה לעמוד בנורמה, ותשובה כמו-אידיאולוגית, שתשבח אותה במונחים פוליטיים על אומץ ליבה למרוד בנורמה. שתי התשובות משקפות זו את זו כשתי אונות של מוח אחד, ושתיהן מבוססות על המחשבה שאפשר להבחין באופן שיטתי בין גורל ובחירה, חוץ ופנים, אובייקט וסובייקט, כלומר בין השיר כמושא של פרשנות והשיר כמקור של משמעות. התשובה השלמה לשאלה הפרובלמטית "אבל למה" אינה ביוגרפית או פוליטית אלא ספרותית: תשובת המשוררת.
התשובה הזאת – תשובת המשוררת – מנוסחת במלים חכמות ומדוייקות בשירי ספרה השני של זכריה, "בגלל טעות אנוש", אלא שהניסיון לפענח אותה מחזיר אותנו לאותה דילמה. מצד אחד ברור שכדי להבין את שיריה של זכריה רצוי לתרגם אותם למונחים אנושיים מידיים – המחשבה שיש איזו שפה אסתטית טהורה היא לא יותר מפנטזיה – ומצד שני ברור שתרגום כזה יניב תמיד פרפרזה חלקית ומעוותת. זוהי דילמה משמעותית כי היא מעודדת אותנו לזכור שההצהרה "אל תעשה לי ילד" והשירה שסובבת אותה מבוססות על מפגש אינטימי, חד פעמי ובלתי ניתן למיצוי, בין כאב ויופי. לכאב שורשים ביוגרפיים אפשריים, וליופי השלכות פוליטיות אפשריות, אלא שלא ניתן לבודד ולעצב אותם בדמות סיפור או טיעון סדור, והם נותרים ספקולטיביים, כלומר תלויי פרשנות. מה שנותר קבוע הוא אופיו של המפגש בין הכאב (או הפחד) והיופי (או הכמיהה), ובשיריה של זכריה הכאב והיופי לכודים תמיד בתוך סתירה בלתי פתורה שאינה מאפשרת להכריע ביניהם, כי "אל תעשה לי ילד" פירושו בעת ובעונה אחת 'אל תלך' ו'אל תישאר', או 'תתקרב ככל האפשר, כדי שלא יפריד בינינו שום דבר, אפילו לא ילד', ו'תתרחק ככל האפשר, כדי שייפתח בינינו מרחב אינסופי, ונוכל לברוא שוב את העולם כולו'.
כמעט כל שיריה של זכריה הם נסיונות להגשים – במלים, כמובן – את הכפילות הבלתי אפשרית הזאת. בכמה מהשירים הכפילות נוצרת בזכות כשרונה של זכריה למזג הכללות גורפות ונוקשות המבוססות לעתים קרובות על לשון רבים – בעיקר לשון "אנחנו" – עם התלקחויות והתפרצויות של הגדים פרטיים, חדים ומדוייקים מאוד, שחורגים מכל הכללה. במחזור "גברים, גברים" ההגשמה לובשת אופי כמו-ארוטי, וכל אחד משנים-עשר פרקיו מעוצב כמקבילה מילולית של מפגש מיני פנטסטי שיש בו כפילות של קרבה קיצונית ומרחק קיצוני, התמסרות שלמה לגוף והכחשה של הגוף, כאב בלתי נסבל ויופי עוצר נשימה. אחד מפרקי "גברים, גברים" מצורף לרשימה, ובדומה לשאר פרקי המחזור הוא מסתיים ברגע הרה משמעות, "וסוף סוף הרגע הזה", שהוא אולי הרגע של האורגזמה – רגע מזוקק של היזכרות ושכחה, מרד ותבוסה, התמסרות וגאולה – אך בה בעת גם רגע הויתור על האורגזמה: הרגע שבו השיר מתהווה, וחורג מחוקי האהבה כדי לנסח אותם מחדש.
ענת זכריה, בגלל טעות אנוש, סדרת כבר, מוסד ביאליק
- הספר באתר 'טקסט'.
- שירים נוספים מתוך הספר ב-ynet.
- רשימה של רפי וייכרט ב-ynet.
- לרשימה על ספרה 'יפה אחת קודם'.
4 תגובות
ביקורת יפהפייה ומעוררת מחשבה. אהבתי במיוחד את זה – "חוץ ופנים, אובייקט וסובייקט, כלומר בין השיר כמושא של פרשנות והשיר כמקור של משמעות". תודה רבה, ובהצלחה גדולה לענת זכריה, הספר באמת חזק ומלא כישרון. (אגב יש בשיר הזה שורה ידועה של לאור: "אין לי ברירה אלא להתנגד" – מעניין אם הציטוט הוא בעל משמעות או נייטרלי).
טלי – שמח שאהבת. ושמח במיוחד על המשפט שהדגשת (על השיר כמושא וכמקור). תודה!
כרגיל רשימה שהיא מופת של כתיבה ביקורתית ומופת של חילוץ יופי מתוך שירים, מתוך הצדקה ולא בגלל זיוף או פשרה.
השורה הזו, "וסוף סוף הרגע הזה" מצדיקה את כל השיר היפה ממילא, מצדיקה ספרי שירה שלמים. אולי זה גם רגע אחד שקט בבקשה אבל לא רגע שמיוצר מתוך דיבור לקהל אלא רגע שנוצר עם הויתור על הזולת, ומכאן שלא צריך ללדת ילדים.
חיה, תודה!